סיפורים אישיים

דף הבית >> סיפורים אישיים



קטע מתוך ספר
אשר אני נמצא בעיצומו
ואשר כתיבתו תושלם תוך חודשיים שלושה , במשוער. 

שיח לוחמים באטופיה

  
עתה התחלנו מסע נוסף - מסע חבירה אל הגדוד שלנו.
את המסע הזה קטע קול יללות סירנות טורדני שלא פסק לרגע. המולת אנשים – כנראה מחיל הרפואה , אם כי לתדהמתי לא לבשו מדים כי אם חלוקים לבנים – טחנה לי את המוח וניגשתי לחלון חדרי להשקיטם.
איך שפתחתי את חלון החדר אחז בי בעוצמה שובל של אור לבן וזוהר ושלף אותי מהחדר , תוך החזרתי לשקט ולשלווה שהייתי שרוי בהם בתחילת נערב...מייד לאחר שליפתי מהחדר , לאחר שהסדרתי את קצב  הדופק שלי שעלה פלאים הניח אותי שובל האור הלבן , הזוהר והמוזר הזה במרכזו של אולם אירועים בוהק בלובנו.
עשרות הצעירים לובשי המדים שנכחו במקום ונראה כי צנחתי עליהם בעיצומו של טקס כלשהו שקיימו הפסיקו בבת את  פעילותם ובחנו אותי בתדהמה. הם מביטים עלי כשסימן שאלה גדול על פניהם ולא מבינים מאיזה עולם הנחיתו אותי עליהם...ואני סוקר אותם אחד אחד ולפתע נוכח לדעת כי הפרצופים מוכרים וכי הלוחמים מוכרים לי היטב...מייד חדרה לתודעתי התובנה כי נקלעתי אל חבורת לוחמי החווה הסינית , אשר לא מכבר בחדרי בביתי עלעלתי בקורותיהם באתר יזכור של צה"ל.
 
 
 
 
 
 
 
 

פורום לוחמי החווה שפרשו ממקומנו בארץ בעת קרבות החווה

 
זיהיתי בין הלוחמים את מ"פ הצנחנים יקי ( יעקב ) לוי והחלטתי לשבור באמצעותו את הקרח.
"יקי " – פניתי אליו.  "שמי הרשקוביץ מיכאל ואני אחד מלוחמי השריון של כוח הטנקים שנשלח לחלץ אתכם מהחווה .הייתי עסוק עכשיו בערב יום כיפור בעיון קצר על מאורעות הקרב ההוא בחווה ולפתע מצאתי את עצמי פה , ביחד איתכם ".
ציבור הלוחמים באולם הסתכל עלי בתדהמה , אם כי חלק מהם התאושש מהר מכניסתי הבלתי צפויה אל חייהם וברך אותי בברכת ברוך הבא.
יקי עצמו הסתכל אלי בחיוך . " אתה בטוח שאתה אחד מאלה שהגיע לחלץ אותנו בחווה...בגילך המופלג . וואללה אין בושה לצה"ל ואין כבוד אם הוא מגייס אנשים מבוגרים כמוך לשימות חילוץ התאבדויות , כפי שנשלחת אליהם...על כל פנים , ברוך הבא אלינו , ידידי מיכאל. אני בטוח שהיית מת להיראות כמונו אחרי 40 שנה ! " .
" אכן , הייתי מת " . עניתי לו והרגשתי שכאן שברנו את הקרח ורגע המבוכה הראשונה של התפרצותי הפתאומית אליהם חלפו כלא היו.
" חברים " – פניתי אל הנוכחים ." לאחר שהצגתי את עצמי בפניכם , אשמח אם כל אחד יציג את עצמו בשמו ובחייל אליו הוא משתייך " .
" בשמחה " אמר יקי. " מרט , באחוות שריונאים נתחיל ממך .".
 
מרט יבאר – שריונאי
חיים אשכנזי - צנחן
דורנשטראוך ,ישראל משה - צנחן
יפת משה - צנחן
מודריק יגאל -צנחן
צורף, יאיר –צנחן
יצחק רוזנשטרייך - צנחן
סוסאן-שושן יצחק - צנחן
מילס שלמה צנחן
שאול מילר – צנחן
יחיאל בימן - צנחן
 
נחום ברק – צנחן
יעקב חכים - צנחן
כחלון משה צנחן
אינדיג דוד צנחן
סלמן זאב צנחן
נאור (הולדנגרבר) יוסף – צנחן
סגן אלוף יזהר ישי (יבזורי) - שריון
 
יחזקאל שהם - צנחן
שוסהיים יואל – צנחן
ד"ר עודד בן דרור – רופא בשריון
 


   
 

להב (קמינקובסקי) אליהו - צנחן
יונה אליהו - צנחן
חגאי גיורא - צנחן
עוזרי משה - צנחן
כהן שלום – צנחן
יהודה אריה חן ציון - שריון
שעובי גבריאל – צנחן
ציון סבג – חובש קרבי, צנחן
שחר (שוורץ) חיים - צנחן
גבריהו ראובן - צנחן
יחני יעקב - צנחן
פאוסטר משה - צנחן
ויסהוף רוני – צנחן
אהרן מרגל - צנחן
דבש יעקב - צנחן
ויס מאיר – צנחן
אברהם אלברט אוחיון - צנחן
יוסף מרדכי - צנחן
גרדין זאב – צנחן
שלום רוזנפלד - שריון
 
גדעון דבורצקי  - שריונאי

" אתה רואה", פנה אלי יקי. התחיל את ההיכרות איתך שריונאי וסיים אותה שריונאי, גדעון. בוא ותצטרף אלינו לחגיגת יום ההולדת המסורתית שלנו ".
תמהתי למשמעות האמירה ושאלתי את יקי למה כוונתו "חגיגת יום הולדת". וכאן פתח והסביר יקי כי מאז עלייתם השמימה נוהגים הלוחמים בוגרי חווה הסינית להתכנס מדי שנה בערב יום כיפור ולחגוג חגיגת יום הולדת לכולם , תוך העלאת זיכרונות מהקרב הארור ההוא ועדכון החברים על הקורה והמתחדש במשפחותיהם וכן בקרב חבריהם הלוחמים שהשאירו מאחוריהם להתמודדות בהמשך המלחמה וכן בחיים האזרחיים שיצאו אליהם לאחר המלחמה.
הודעתו של יקי אודות הטקס הגיגי אותו עורכים החברים מדי שנה סקרנה אותי מאד – בייחוד הערתו על הנוהג לדווח על החדשות הקורות במשפחותיהם ואצל חבריהם הלוחמים שהושארו מאחור ומייד שאלתי אותו אם יוכל להתפנות אלי , על מנת להבהיר את דבריו ועל מנת לעדכן אותי על קורותיהם מאז שסיימו השתתפותם במלחמה.
יקי נענה בשמחה לבקשתי , אולם ביקש לעשות זאת למחרת בבוקר במועדון הלוחמים השכונתי וביקש ממני להישאר במקום עד לסיומו של הערב , אשר הסתבר לי בדיעבד כי הגעתי , כמעט בסיומו...
נכחתי במקום עוד כמחצית השעה ולקראת חצות עזבנו כולנו את המקום , כאשר  מרגל , קצין הצנחנים לקח על עצמו לשכן אותי בשכונת הלוחמים בבית משלי , כשהוא לא שוכח לקבוע עם יקי פגישה משולשת- יקי הוא ואנוכי – למחרת ב-1000 בבוקר במועדון הלוחמים המקומי.
מרגל ליווה אותי לביתי . בית צנוע , אשר כלל חדר שינה וחדר אורחים וכן מטבח מאובזר כדבעי. הדבר שהדהים אותי עם הגיעי לבית , הייתה העובדה שעל דלת הכניס לבית הייתה ממוסגרת הדסקית הצבאית שלי עם הפרטים האישיים שלי – מיכאל הרשקוביץ מספר אישי 2113321 – רק חסר תאריך גיוסי , הרהרתי בליבי.
נפרדתי לשלום ממרגל , תוך ציון העובדה בפניו כי אני מתרגש מאד ומייחל בקוצר רוח לפגישה המשולשת מחר בינינו.





סיפור אישי של לוחם שנפצע בלבנון שתיים: 

לבנון, 2006

 פורסם ב-16 ביולי 2009, 14:00

יום אחד התעוררתי וגיליתי שמשהו מוזר קרה. שכבתי במיטה לבנה, באמצע חדר מוזר ולבשתי איזה חלוק הזוי. הרגשתי כבד כמו אבן

איפה אני? עברה בראשי המחשבה.
בטוח לא בצבא, אז האג`ימה - להמשיך לישון.
אחרי עוד מספר התעוררויות כאלה הבנתי שאני נמצא בבית חולים.
מה קרה לי?! ניסיתי להיזכר. הלכתי מכות? לא זוכר. נפלתי מאיזה אוטו? שוב רבתי עם איזה "ידיד" ששבר לי את הראש עם שולחן?
הדבר המעניין הוא שכל הזמן הופיעו אנשים שניגשו אלי, קרצו וצרחו "כל הכבוד!"
אני לא הצלחתי לדבר, או אפילו לפתוח את הפה אבל חייכתי והנהנתי בראש כאומר "אין לי מושג מה אתם רוצים ממני, אבל תודה על תשומת הלב"
ואז מישהו (סיימון) אמר לי: נפצעת קשה בלבנון. היה לי ברור שהוא מנסה לעבוד עלי. לא זכרתי כלום. לא כניסה ללבנון, לא את המלחמה, ואפילו לא את חטיפת החיילים בצפון.


אבל אנשים נוספים אמרו לי את אותו הדבר. "נפצעת בלבנון, יש מלחמה בצפון. חילצו אותך עם מסוק".
אחרי מספר ימים כאשר חזרתי מהשירותים קפצה מולי תמונה: אני מכניס טילי לאו לתוך התיק שלי, לפני ההכנות ליציאה לפעולה. ניסיתי להיזכר, אבל הזכרון שלי נעלם אי שם בין סדיני הבי"ח.
לאחר שבוע הצוות שלי קיבל מספר שעות לבקר אותי בבית החולים. זה היה מפחיד. ראיתי את המבטים שלהם כשהם הסתכלו על הפנים שלי. אני לא מאשים אותם, אני לא זיהיתי את עצמי במראה. כדור 5.56 בפנים זה לא בדיוק כרטיס לתחרות אופנה.
הדבר המפחיד הוא השכחה. עמד מולי חבר מהצוות המקביל, בחור שגר באותה עיר כמוני, שהיה ידיד טוב לכל אורך השירות שלי. "אתה זוכר אותי?" שאל. "כמובן שאני זוכר אותך" עניתי. "אני זוכר מה עשינו לפני חודש, אני זוכר על מה דיברנו, אני זוכר איך הגעת אלינו ליחידה, אני זוכר הכל. חוץ מדבר אחד - אני לא מצליח להיזכר בשם שלך!"

אבל בסופו של דבר הכל חזר. או יותר נכון, כמעט הכל. חודש אחרי שהתעוררתי כבר זכרתי את רוב פרטי המקרה.

הכל התחיל עם חטיפת המילואימניקים בצפון.
באותו זמן היתה אמורה להיות לנו פעולה מאוד יוצאת דופן בשכם. משהו שהיה אמור להיות מאוד נועז.
מבלי להיכנס לפרטים, היינו אמורים לארוב ולחסל חולייה מפורסמת של מחבלים בלב הקסבה של שכם. הכרנו את הקסבה בעל פה, וביצענו מאות של פעילויות שם. אבל הפעילות ההיא היתה אמורה משהו מיוחד. לא נרחיב עליה. ב"מ, אתם יודעים.
הכל היה מוכן, וחיכינו רק למידע מודיעיני חם על מנת לבצע את הפעילות.
ואז לפתע קראו לכולם והכריזו שהפעילות בוטלה. לא ציינו למה.
היה ברור שמשהו קרה. הקצינים נעלמו לדיונים, ואנחנו קיבלנו ציוד חדש, מהסוג שלא לוקחים לפעילויות באיו"ש. היה מתח של מלחמה באוויר. לבסוף נאמר: "עולים כנראה ללבנון".


יצאנו לסדרה של תרגילים, שהיו מיועדים לפעולה העתידית שלנו בלבנון.
הפעולה הייתה כה נועזת, עד כי נדמה היה לנו שלעולם לא יאשרו אותה. המטרה הייתה להתגנב אל כפר של חיזבאללה (עייתא-א-שעב) המרוחקת כ3 קילומטר מהגבול הישראלי-לבנוני ולירות טילי לאו על 3 יעדים שעל פי המודיעין שימשו כמחסנים לטילי נ"ט, חומרי נפץ וטילים ארוכי טווח. לאחר מכן היה עלינו לצאת מהכפר ולהסתתר בפאתים.
המשכנו להתאמן, קיבלנו ציוד חדש מכל הסוגים, היה לנו כל מה שהיה צריך.
הרגש והפחד הורגש חזק מאוד. אף אחד לא דיבר על כך, אך לכולם היה ברור שאנחנו הולכים להסתכן מאוד. לשלוח 12 איש לבד (צה"ל עוד לא נכנס ללבנון באותה תקופה, רק הפצצות והפגזות) בשביל פשיטה זה מעשה מסוכן מאוד. זה מה ש101 עשו בשנות ה50, ואני יודע בוודאות שזו הייתה אחת הפעולות הנועזות ביותר שהיחידה שלי ביצעה מעולם.

ביום שלישי בצהריים היינו בשתולה, ליד הגבול. התבוננו בהרים, ושמענו את הפיצוצים מרחוק. הצתלמנו, כנהוג במקרים אלו. היה לפחות אחד שסירב להצתלם, והיה אחר שהצתלם, אבל עשה פרצוף מצחיק בכוונה, על מנת שהתמונה לא תוכל להופיע בעיתון. רצו הרבה בדיחות על מוות. זה נורמאלי, ועדיף שכך יהיה מאשר שכל אחד ישאר להתמודד עם הפחדים לבדו. היינו הצוות הוותיק ביותר ביחידה באותו זמן, וכבר יצא לנו להיתקל - ולהרוג. כאמור היינו 12 איש, כולל מפקד היחידה בכבודו ובעצמו שהחליט להצטרף אלינו ביחד עם הקשר שלו (שגם היה במקור מהצוות שלנו). אני הייתי חובש, קלע ונווט חוד. הצמד שלי היה המפק"צ שלנו, שלצוות לא הייתה דעה טובה מדי על יכולות הפיקוד שלו. לזכותו יאמר - שהוא איפשר לצוות לנהל את עצמו - ומאחר והיו מספר אנשים מאוד יצירתיים ובוגרים בצוות - זה תמיד עבד מצויין. כך היה גם הפעם. יצאנו לשטח בלילה. הפלחה"ן שלנו פרץ חלק קטן מהגדר, ווידא ש20 מטר ממנו אין מוקשים ומטענים. זו הייתה הפעולה היחידה שלהם באותו לילה. ללבנון הם ייכנסו רק למחרת. הפלס"ר שלנו ביצע פעילות תצפית כ2 קילומטר מערבית לשתולה, גם כן בלבנון. צוות צעיר יותר מהיחידה שלי נכנס איתנו, והתמקם על גבעה כ400 מטר מהגבול בשביל לבצע תצפיות.

אז כאמור נכנסנו פנימה. הובלתי את הכוח על פי זכרוני מלימוד המפה. החיזבאללה מצויינים בכל הנוגע להנחת מטענים, והתנועה שלי הייתה מאוד איטית וזהירה. בדרך עברנו עמדה ריקה של בונקר קטן, שחיזבאללה בוודאי השתמשו בו על מנת לבצע תצפיות על הגבול. המשכנו לנוע. עברנו כבר מחצית מהדרך (1.5 קילומטר בכשעתיים). עצרנו לנשום והתבוננו בשמיים. טילים עפו מישראל ללבנון. נראה כמו זיקוקים.
נחנו 10 דקות והמשכנו לנוע. הניווט נהיה עוד יותר מסובך. לילה, אסור להדליק אור (או להשתמש בג`י פי אס - שגם הוא מואר) ללא עצירה וכיסוי הפנס והמפה בשמיכה טרם הפעלתו. הצמחייה נהייתה גבוהה והפריע להתמצא בשטח. הלכתי רק בעזרת המצפן, הזכרון וספירת הצעדים. הניווט אמנם לא היה ארוך, אך מאחר והוא היה כרוך בהתגנבות ובשטח קשה ועויין הוא היה אחד הניווטים היותר מאתגרים שביצעתי.

בדיוק כשחשבתי שאבדנו, גיליתי שאנו עומדים ביעד - ושלושת הבניינים נמצאים מולנו, בפאתי הכפר. השארנו את עיקר הכוח מאחור, וחוליית החוד הוציאה את טילי הלאו והתפרסה בקו. אני הייתי הקיצוני שמאלי, והשטח שבו עמדתי נראה לי חשוף מדי. זחלתי מעת שמאלה, ועוד טיפה שמאלה עד שמצאתי שיח שעמד לא רחוק מבניין נוסף (לא אחד מהיעדים). כיוונו את הטילים, וירינו אותם על היעדים. לא איכנס להסבר כיצד עובדים טילי הלאו, אבל הם בנויים בצורה כזו שאם יורים אותם על חדר ריק, אז הטיל פורץ את הקיר וכל הנמצאים בתוך החדר נפגעים מרסיסים מאותו הקיר. אבל אם יהיה חומר נפץ בתוך החדר - אז יש סיכוי סביר שהחומר נפץ יתפוצץ עם חדירת הטיל.
מתוך 3 הבתים שירינו לעברם אני זוכר בבירור שלפחות אחד עלה באוויר. מה היה שם בדיוק (וגם כמה אנשים היו שם) אני לא יודע, אבל משהו בהחלט היה שם. לאחר הירי התחלתי להוריד את הטיל כאשר ראיתי דרך השיח 2 מחבלים מתקרבים אלי. לא ראיתי נשק, והם היו קרובים מאוד - מרחק של 4 מטר - לא יותר מזה.
התחלתי להוריד את הטיל לאו הירוי לאט לאט, ולהרים את הרובה שלי. בו בזמן סובבתי את הראש לאט לאט ופתחתי את הפה - כנראה בשביל לצעוק משהו לצוות. אני לא ממש יודע מה גרם לי לעשות זאת, כי מה שלימדו אותנו זה שבהיתקלות מטווח כזה דבר ראשון יורים - ורק אז מתחילים לדבר. אבל הפעולה הזו בדיוק הצילה את החיים שלי. אחד המחבלים הרים את נשקו וירה צרור לעבר השיח. אני משוכנע שהוא לא ראה אותי, אלא פשוט ריסס את השיח ללא הבחנה. כדור ראשון נכנס לפה שלי, שבדיוק פתחתי על מנת לצעוק לצוות. זה הציל את חיי, כי עקב הזווית של הראש שלי הכדור נכנס ישירות לפה, חלף 3 מילימטר מהמוח ויצא בחלק התחתון של אוזן שמאל. כדור שני פגע בשכפ"צ הקרמי באיזור הבטן, והשלישי נכנס ויצא מרגל שמאל.

הזיכרון שלי מעורפל מעט בנקודה הזו. אני זוכר שהרגשתי דחיפה, שנפלתי ושהבנתי שאני פצוע. חששתי שהמחבלים יבואו לגמור אותי, או לקחת אותי בשבי. התחלתי לזחול אל הצוות שלי. זחלתי כ15 מטר עד שהקשר שלנו מצא אותי. העמיסו אותי על אלונקה ותוך חיפוי של הנגביסט שלנו התחלנו לסגת. בינתיים, כל הכפר התעורר. התחילו לירות לכיוון שלנו. שמענו הרבה ירי של נק"ל, וכנראה גם של מקלעים. לאחר כמה דקות התחילו לירות עלינו גם טילי נ"ט. הנסיגה הייתה מהירה מאוד, והשיחים הרבים מנעו מהמחבלים לזהות את נטיב הנסיגה שלנו בבירור.
המצב שלי היה קשה מאוד. הייתי בהכרה, וניסיתי לדבר אך ללא הצלחה. החובש השני של הצוות דיבר איתי כל הזמן על מנת למנוע ממני להירדם - ולמות. היה הרבה לחץ ובלאגן. הקצין שלי סיפר לי מאוחר יותר כיצד הוא ניסה לנקות את הפצע שלי בפנים והוציא חתיכות של עצמות מהפה שלי.
היה ברור שאם לא אפונה לבית חולים כמה שיותר מהר אני אמות. הזמנו מסוק. לאחר כחצי שעה הוא הגיע, מלווה במסק"ר נוסף. השעה כבר הייתה באיזור ה5 בבוקר, והאור היה מסוכן מאוד בשביל הטייסים. מיותר לציין שמיד עם הופעתם של המסוקים כל המחבלים התחילו לירות לכיוונם. הצוות המתצפת אמר לי מאוחר יותר שהם ספרו לא פחות מ60 טילים שנורו עלינו ועל המסוקים. החובש השני בצוות סיפר שהוא ראה כיצד טיל אחד עף מעל המסוק, ומיד לאחר מכן טיל נוסף עף מתחת.
הוציאו אותי לבסוף. השטח לא איפשר נחיתה למסוק, אז הטייס הוריד אותו כמה שאפשר, עד שהרוטור האחורי כבר התחיל להילחם עם השיחים. הצוות שלי הרים את האלונקה ופשוט זרק אותה למעלה, שם הקצוות שלה נתפסו ע"י החברה של 669. המצב שלי היה קריטי, והרופא התחיל לצעוק לטייס שינחת לא משנה איפה כי הוא חייב לנתח אותי מיד. הטייס לא הסתכן להנחית את המסוק, מאחר והיה ברור שהוא נפגע במהלך הפינוי - והעדיף להוביל אותנו לבי"ח רמב"ם, שם צוות רופאים חיכה לי כבר במתקן הנחיתה.
...
התעוררתי לאחר שלושה ימים ולא זכרתי כלום.


יצא לי לראות את "ואלס עם באשיר", את "בופור" והשתתפתי בצילומים לסרט "לבנון" של שמוליק מעוז.
כל הסרטים הללו מראים את דמות החייל הקורבן. זה שלא יודע על מה הוא נלחם, זה שיורה ואז מגלה שהוא ירה על ילדים, זה שמתאכזב מצה"ל וכד`.
בהתחלה גם אני לא הבנתי, למה שלחו את הצוות שלי - 12 אנשים - להילחם בכפר שלם של מחבלים.
לקח לי כשנה עד שהצלחתי להסכים עם העובדה ששירתתי ביחידה שאחד היעודים שלה זה פשיטה - ופשיטה זה בדיוק מה שעשינו. לא זרקו אותנו לכלבים. היו לנו אמצעי לחימה ברמה גבוהה מרוב היחידות של צה"ל, היינו צוות מנוסה ומאומן במיוחד למשימה מהסוג הזה, מטרת המשימה הייתה ברורה לכולנו וגם הביצוע היה מעולה. סך הכל הצלחנו להתגנב למעוז של חיזבאללה ולפוצץ שלושה מתקנים מטווחים קצרים בעזרת טילי כתף. ועוד לצאת משם כשכל החיילים חיים, ויש רק פצוע אחד. כמובן שהיה לנו גם הרבה מאוד מזל, אבל המזל בדרך כלל תומך במי שראוי לו.
המעז מנצח, זו הסיסמה של כל פשיטה באשר היא.

ג.נ.

ניר שוורץ- הסיפור האמיתי

28/08/2012 19:30:00

המשך לקרוא »

מיכאל אחי עמוס

28/08/2012 19:32:00

המשך לקרוא »

עוזי בן צבי

28/08/2012 19:34:00

המשך לקרוא »
התחברות לחברים



תאריך ושעה
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


FacebookTwitter

לייבסיטי - בניית אתרים