מיכאל אחי עמוס

דף הבית >> סיפורים אישיים >> מיכאל אחי עמוס

מיכאל אחי עמוס

יום רביעי ה-17 באוקטובר ,1973-החווה הסינית גזרת התעלה, מצריים.
את הלילה לקראת בוקרו של יום רביעי העברנו ב"גיבוש חברתי", שכן נתקפנו צורך עז לסקור את תכניותינו לעתיד. אלי סיפר שבכוונתו להמשיך את לימודיו בישיבה יוניברסיטי בניו יורק מתוך כוונה להפוך ליועץ פסיכולוגי לילדים ולמשפחה. נסים ציין שהוא חייב לעזור לאביו בעסק המשפחתי, לפחות בשנים הקרובות, וכי עם סיום המלחמה הוא מתעתד להתחתן עם ארוסתו המחכה לו בבית. כשהגיע תור חיים ותורי הבטנו זה בזה וכל אחד ציפה שחברו יתחיל ראשון. ינקתי בשקיקה מהסיגריה הנצחית שלי ומשהבנתי כי מחכים למוצא פי, סקרתי בקצרה את עתידי. "חברה," אמרתי, "אני מייחל לתחילת לימודי בבר אילן. לא על מנת ללמוד, כי אם על מנת להעביר את הזמן. אני מתכוון לעסוק באיזשהו עיסוק עצמאי מעניין ולהיות אדון לעצמי. אבל יותר מכל, אני מייחל לסיום המלחמה המשונה הזאת אשר אנו מתנהלים לצדה ולא ממש מעורבים בה." חיים הסתכל עלי בחיוך ואמר. "אתה יודע מה? כל מה שאמרת מתאים לי בדיוק." הבטנו זה בזה. כמעט עשרה ימים היינו יחד והרגשת הקרבה בינינו היתה חזקה מאוד אף שהיינו שונים מאוד במהותנו. הימים שעברנו בלי מקלחת ותגלחת אף גרמו לדמיון משונה בינינו: מזוקנים, מאובקים, שזופים מאוד ורציניים עד כאב - למרות גילנו הצעיר שנע סביב תחילת שנות העשרים. פתאום פתחו אלי ונסים במחרוזת שירי תפילה, אשר אף שהושרו בחרישיות ניכרה עוצמתם של המילים. היתה זו פעולה כה בלתי צפויה, עד שלא הצליחה לחלץ מפי ולו תגובה צינית אחת.
אווירת הקודש שהשתררה בטנק נקטעה באבה עם התגברות קולות הירי וההתפוצצויות מכיוון החווה הסינית. לא קשה היה להבין שהצנחנים נתקלו בכוחות מצרים וכי מתנהלים קרבות קשים. שאון הקרבות השאיר אותנו ערים עד אור הבוקר. עם שחר, כשהפציעו קרני השמש הראשונות ואדמומית הזריחה התפשטה במישור שלפנינו, קיבלנו את הפקודה שייחלנו לה מאז הגיענו לסיני. הפלוגה הסתערה קדימה כעזרה לצנחנים שבחווה, וחילוץ הכוחות הלוחמים.
"רבותי," פניתי לעמיתי בקשר הפנים, "סוף סוף אנו הולכים לעשות את מה שייחלנו לו, אז שיהיה לנו בהצלחה. ומי שרוצה סיגריה," הוספתי, "מוזמן לקחת עכשיו." להפתעתי, או שלא, נענו כולם להצעתי.
לא חלף זמן רב בטרם ניתנה פקודת הקרב המטורפת ביותר שקיבלתי במהלך שירותי קצר השנים בצבא - לרדת מהגבעות ולהסתער במישור החשוף של החווה הסינית. שאלתי את חיים האם הכוונה שארד מהעמדה לכיוון החווה והוא ענה בתדהמה קלה שזאת כנראה הכוונה. היסוסנו נמוג כשנוכחנו ששאר טנקי הפלוגה מסתערים לכיוון המישור. השמעתי ייללת קרב ובחדווה בלתי מוסתרת ירדתי מעמדת הירי. באותם רגעים ראשונים דימיתי עצמי לאחד מאבירי הצלב עטויי השריון שהסתערו על אויביהם המוסלמים, חניתם מונפת קדימה ומגנם מגן על חזם. רק שאלתו המוזרה של חיים בקשר העירה אותי בחטף מדמיונותי. "מיכאל, יוצא עשן מכיוון תא הנהג. בדוק מה קורה אצלך." מסתבר שהעשן מהסיגריה הנצחית עלה לכיוון הצריח ועורר את חששם של חיים ונסים שמא פרצה שריפה בתא הנהג.
כבר בדקות הראשונות, תוך דהירה במישור העצום של החווה, חיסלנו טנקים שירו לעברנו. אך לפני שהיתה לנו שהות לשמוח, הבחנו בשמלים שנעו לעברנו באטיות, ויכולנו לראות היטב את הכבלים שהיו מחוברים אליהם. אלי כיוון את התותח לכיוון מקור ירי השמלים בעת שהתחמקתי מהם בקלות רבה. לפתע נפגעו שני טנקים בסמוך לנו והחלו לבעור. ניסינו לוודא שצוותי הטנקים הצליחו לחלץ את עצמם, אולם כל מה שראינו זה את נחילי המצרים שהסתערו רגלית לכיוון הטנקים הפגועים, תוך ירי רצוף מכלי הנשק הקלים שבידיהם וירי טילי נ"ט, למניעת אפשרות חילוצם. הבטנו בתדהמה במחזה. אף שירינו על המצרים גם במקלע ה-03 וגם פגזים, אף שהרגנו רבים ופגענו בעשרות מהם, הם לא ויתרו. באותו רגע נזכרתי בסיפור המצרים המסוממים וחשבתי לעצמי, אם כך הם נלחמים כשהם מסוממים, מה היה קורה אם הם לא היו מסוממים. כישלון חילוץ הטנקיסטים אמנם פגע בנו מוראלית אולם לא יכולנו להתעמק בנושא כי המצרים הפנו את תשומת לבם אלינו. היה זה אחד המחזות המוזרים ביותר שהייתי עד להם. עשרות חיילים מצרים הסתערו עלינו, טנק יחיד, בעודם יורים בקלצ'ניקובים שבידיהם. צעקתי בקשר לחיים ולנסים שיזרקו עליהם רימונים בזמן שאסתער עליהם ואדרוס אותם תחת שרשראות הטנק. וכך אכן עשינו. בתוך דקות ספורות נגמר הבלגן, המצרים נסו אחורנית לכיוון התעלות שהתחפרו בהם ואילו אנו התפנינו למשימתנו המקורית - חילוץ הצנחנים מהשטח.
עד מהרה הבחנו בשתי קבוצות צנחנים שהתחפרו עשרות מטרים זאת מזו מאחורי תלוליות עפר עלובות. הפניתי את הטנק לעבר קבוצת הצנחנים הראשונה שהבחנתי בה מימיני. חיים צעק להם שיתמקמו לצד הטנק וינועו בחסות המגן שהוא מספק להם, לכיוון תעלה שהיתה כמה עשרות מטרים מאיתנו. בעת שארבעת החיילים הבריאים בחבורה נשאו על כתפיהם את חבריהם הפצועים עוררה פעולת החילוץ את המצרים והביאה להסתערות מחודשת של על הטנק. רק ירי פגזים לכיוונם ולכיוון התעלה שהתחפרו בה, ציננה את התלהבותם ושלחה אותם בחזרה למחפורותיהם, לא לפני שהשאירו נפגעים רבים בשטח. לאחר זמן שנמשך כנצח הצלחנו להעביר את הצנחנים לתעלת ההשקיה מאחורינו - שהסתבר ששהו בה צנחנים נוספים - והתפנינו לחלץ את קבוצת הצנחנים השנייה.
כל אותה עת המשיכו המצרים לירות עלינו בחמת זעם ואף פגזי מרגמה נוספו לשמלים. בינתיים הבחנו במרחק כמאתיים-שלוש מאות מטרים מאיתנו, בשני טנקים נוספים שלנו שנפגעו, אם כי הפעם הצליחו אנשי הצוות להיחלץ באמצעות טנק שנלחם בסמוך אליהם. תוך ניסיון מתמיד להתחמק מהשמלים שנורו לכיוונינו בכמויות היסטריות וירי על המצרים המחופרים למניעת הסתערויות רגליות נוספות, הפניתי את הטנק לעבר הצנחנים שהתחפרו כמאתיים מטר מאיתנו. לפתע הזדעזע הטנק ונעצר. לא הבנו מה קרה וחיים ביקש שאעביר להילוך אחורי ואסע רברס. בעודי מעביר הילוך ספג הטנק חבטה עזה נוספת והזדעזע שנית. שילבתי את ההילוך האחורי ולחצתי בעוצמה על דוושת הגז. קול חריקה איום מלווה בשפשוף עז נשמע היטב בחלל הסגור. מבעד לפריסקופים של תא הנהג יכולתי להבחין בשני הזחלים שנפרסו לפני הטנק. אולם מה שהטריד אותי יותר מכל היתה העובדה שזיהיתי תנועה חשודה עשרות מטרים מאיתנו, במחפורת המצרית. החיילים שם הרימו את ראשם מהמחפורת ובחנו את הטנק. מיד הבנתי שנפגענו וביקשתי מחיים שיצודד את הקנה כדי שאוכל להימלט עמם מהצריח. אולם פעולת הצידוד כשלה, הצריח נתקע.
ניסיתי לשחרר את מדף החילוץ אולם גם הוא היה תקוע. תחבתי בסרבלי כמה חפיסות סיגריה וכעשרה רימוני יד שהוצאתי מתוך ארגז הרימונים. וכך, חמוש ברימונים נוספים על אלה ששכנו כבר בבטחה במעמקי כיסי הסרבל, תת מקלע עוזי וסיגריות כמובן, השתחלתי בפתח הצר בין תא הנהג לצריח ומשם הצטרפתי לחברי שחיכו לי מחוץ לטנק. הסתתרנו מאחורי הטנק ובחנו איש את רעהו. לשמחתנו כולנו היינו שלמים ובריאים. קסדתו של אלי היתה שמוטה על פניו, ניסים לפת את העוזי ושלח מבטים מבוהלים לכיוון הכוחות המצריים, ואילו פניו של חיים האפירו למרות האבק שכיסה אותם. הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי שאני חייב לקחת את העניינים לידיים לפני שהמצרים יתעוררו וישובו להסתער עלינו. צעקתי לצנחנים להצטרף אלינו ואמרתי לחברי, "חבר'ה, איך שהצנחנים מגיעים אלינו ניסוג אחורנית לתעלה תוך כדי ירי לכיוון המצרים." בתוך דקות הצטרפו אלינו הצנחנים, וידידינו ממול התעוררו גם הם והחלו לירות עלינו בנשק קל בליווי ירי טילי נ"ט ופגזי מרגמה. קל היה להבחין בנחישותם לסיים את מלאכת החיסול שהחלו בה. הוריתי לכולם לרוץ לכיוון תעלת ההשקיה ובעודם עושים כך זרקתי שלושה רימוני יד לכיוון המצרים שדלקו בעקבותינו. פעולה זאת החזירה אותם למחפורת ואפשרה לכולנו להגיע בשלום לתעלת ההשקיה האחורית לאחר ספרינט מהיר מהטנק הפגוע, שלא היה מבייש גם אצן מקצועי.
לא התקשינו לראות שעברה על הצנחנים טראומה לא קלה במהלך השעות האחרונות. הם סיפרו שעל פי פקודת המבצע הם היו אמורים לטהר את אזור החווה הסינית מחוליות קומנדו. אולם תוך כדי היתקלות נוכחו לדעת כי מדובר בהרבה יותר מחוליות קומנדו וכי למעשה נתקלו במתחם מצרי משוריין ומצויד היטב, שעשה בהם שמות. הדבר היחיד שעניין את החיילים היה, האם נשארו גופות בשטח והאם כל הפצועים חולצו משם. שני דברים הדהימו אותי במפגש עם הצנחנים. ראשית, אחוות הלוחמים שהתגלתה הן בדאגתם לחבריהם והן ביחסם אלינו, המושיעים כפי שקראו לנו, אף שלא נראה שסייענו להם. שנית, נדהמתי לגלות שהם היו יחפים. תמונת המצרים שנסו יחפים על נפשותיהם במלחמת ששת הימים עלתה בבהירות לנגד עיני והתקשיתי לעכל אז את הסיבות שהביאו גם את הצנחנים לסגת יחפים משדה הקרב.
שהינו עם הצנחנים בתעלה, ארבעה טנקיסטים שנחלצו זה עתה בעור שיניהם ממפלצת קרב שהפכה כמעט למלכודת אש. טנקיסטים שקוד הלחימה שלהם שונה בתכלית השינוי מקודי הלחימה של החי"רניקים בכלל, והצנחנים בפרט. אבל למרות השוני המהותי בינינו, נוצרה אחווה משונה שוודאי לא היתה מושגת בימים כתיקונם. בעוד שלושת חברי חברו לכלל הצנחנים, חברתי לחובש היחידתי ועזרתי לטפל בפצועים. אודה ואתוודה, זאת היתה הפעם הראשונה, וכנראה גם האחרונה, שהתנדבתי לטפל בפצועים (אני אולי "גיבור" גדול, אבל דם הוא מהמראות הפחות מלבבים בעיני). זכור לי פצוע קשה שהגיע עם פגיעת כדור בחזה, מגואל כולו בדם. חסמתי לו את מקום הפגיעה והחובש הזריק לו מורפיום לשיכוך הכאבים, אבל את ידידנו עניין רק דבר אחד - מה קרה לנשק שנשמט מידיו במהלך החילוץ. הרגעתי אותו שהנשק נמצא בידי אחד המחלצים. רק אז נפנה הפצוע לברר עם החובש את מהות פציעתו.
מיותר לציין כי בזמן שחיכינו לחילוץ, לא קפאו המצרים על שמריהם והמשיכו לירות לכיווננו ללא הפסק. התרחיש הקבוע היה כדלהלן: פגיעת פגז מימין לתעלה, פגיעת פגז משמאל לתעלה ופגז בתוך התעלה. כך, תחת הפגזה בלתי פוסקת, התקדמנו שפופים בתוך התעלה ומדי פעם השבנו אש כדי להכריז שאנו עדיין חיים ובועטים. כל פגז שנפל כיסה אותנו בחול המדברי הצהוב, ולעתים קיפצו שברי אבנים על קסדותינו כאילו הזכירו לנו שבכל רגע עלול הדבר האמיתי לפגוע בנו. הניסיונות לחלצנו באמצעות זלדות ארכו כחמש-שש שעות, ונכשלו פעם אחר פעם עקב מטר הפגזים הבלתי נלאה שהמטירו המצרים עלינו ועל המחלצים, מלווה ירי טילי נ"ט אינסופי כמעט. בזמן הזה פגשתי שני לוחמים מבוגרים, שניכר היה שהם מפקדי כוח הצנחנים המוכה. הם נראו מותשים ועיניהם ברקו על רקע פניהם המפויחות העטורות זיפי זקן בני מספר ימים. הם התעניינו לאיזה כוח אנו שייכים וכשאמרתי שהמג"ד שלנו, אהוד, קיבל את הפיקוד עלינו מיד לאחר שנחת מארצות הברית, נצצו עיניו של אחד המפקדים והוא מלמל לעצמו שהוא חושב שהוא יודע באיזה אהוד מדובר. במהלך התקדמותנו בתעלות על רקע הדי ההתפוצצויות, נתקלנו בטנק חילוץ מדגם שרמן. היה זה טנק דחפור שכף הדחפור שלו נתקעה בתעלה והוא נפל לתוכה. שני מפקדי הכוח הזהירו את חייליהם לא להתקרב לטנק מחשש שהוא ממולכד. זהירותם המופלגת הצחיקה אותי והודעתי להם נחרצות שאני נכנס לתוך הטנק ומנסה להרים קשר לגדוד כדי שיגיעו לחלץ אותנו. נכנסתי לצריח, פתחתי את מכשיר הקשר ושמחתי להיווכח כי הוא תקין ופועל כהלכה. כיוונתי את המכשיר לתדר הגדודי ומיד נשמעו קולות מוכרים. אהוד עלה מולי בקשר ויידעתי אותו כי הטנק שלנו נפגע, אולם כולנו בריאים ושלמים וממתינים עם הצנחנים לחילוץ. אהוד ענה כי עניין החילוץ בטיפול וכי הוא מקווה שהדבר יתבצע במהירות האפשרית. לאחר שסיימתי, העז אחד ממפקדי כוח הצנחנים להיכנס לצריח ויצר גם הוא קשר, כנראה עם דרג בכיר ביותר, בבקשה לזרז את החילוץ הצפוי.
בלית ברירה המשכנו להתקדם לאורך התעלה תחת טפטוף או מטר פגזים, תלוי במצב רוחם של המצרים.
לבסוף החל החילוץ המיוחל בשעות הצהריים, והזלדות שעטו לעברינו תוך חיפוי ירי תותחים ומרגמות. תחילה העמסנו על הזלדות את הפצועים הרבים ורק אחר כך פונינו עם הצנחנים לכיוון התאג"ד שמוקם סמוך למקום הפינוי.
עתה התחלנו מסע נוסף - מסע חבירה אל הגדוד שלנו.
הדבר הראשון שביצענו עם חילוצנו היה, לבחון איש את עצמו ואיש את רעהו. בלי להוציא הגה שלפתי חפיסות זיטאן מסליק הסיגריות שבתוך הסרבל וחילקתי לכל אחד מחברי. הצתנו סיגריה ראשונה בשרשרת סיגריות. איזו צחנה נעימה עלתה מהסיגריות והיוותה ניגוד מוחלט לצחנת הפגזים והטילים שהתפוצצו לידינו ולא יכלו לנו. לפתע נשמע קול התפוצצות אדיר ממש לידינו. משאית עמוסה תחמושת התפוצצה כמאתיים מטר מאיתנו ואיתה תותח 175 מ"מ שעמד בסמוך לה. לאחר שהבחנו כי חיילים רבים רצו למקום להגיש עזרה, הרמנו רגליים ונמלטנו לכיוון שיירת משאיות שנראתה כשיירת אספקה וחנתה כחמש מאות מטר מאיתנו. פעם נוספת גילינו כישורי ריצה מפתיעים והגענו לאחת המשאיות בטור. כיוון שבטננו קרקרה עליתי למשאית בחיפוש אחר חמישייה מבורכת שניתן יהיה לדלות מתוכה לוף, סרדינים ודיקטים. רק הפשלתי את הברזנט והבנתי כי ניצבת מולנו משאית תחמושת במלוא הדרה. זינקתי מיד מהמשאית וקראתי לחברי, "משאית תחמושת, בואו נסתלק מכאן."

אף פעם לא הערכתי את עצמי כרץ מוכשר, אך במהירות שיא נמלטנו מהמקום והגענו סמוקי פנים למאהל מפקדה שהוקם בסמוך. לאחר שנודע לחיילים במקום כי אנו שייכים לפליטי החווה הסינית הם מיהרו לדאוג לכל מחסורנו. החל מקופסאות לוף וסרדינים, כיכרות לחם שחור וכלה בסיגריות טיים וגלויות השק"ם המפורסמות. סוף סוף יכולנו להתפנק על ארוחת לוף דשנה, על קפה שחור שבושל לכבודנו מגרגרי קפה אמיתיים וכמובן על סיגריות כח=E

 
התחברות לחברים



תאריך ושעה
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


FacebookTwitter

לייבסיטי - בניית אתרים