"מראה סדוקה" - הספר

דף הבית >> "מראה סדוקה" - הספר

הערה: הפרקים המצורפים מהספר הינם עדיין בשלבי עריכה ולפני עריכה סופית.

פרולוג

ב-1973 קבע שר הביטחון באחד הדיונים שהתנהלו במהלך המלחמה, כי הבית השלישי עומד ליפול ואכן, לשם שינוי, לא היתה קביעתו רחוקה מהאמת. למרות כל הסימנים והעדויות המודיעיניות בשטח הופתענו עם פרוץ מלחמת יום כיפור ונתפסנו עם המכנסיים למטה. אי גיוס מילואים בזמן, חוסר תפקודם של מפקדים בכירים, מלחמות גנרלים, ימ"חים מבורדקים או ריקים, מחסור במודיעין אמיתי, כל אלה הביאו כמעט לחורבן הבית השלישי. רק בזכות הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים הצלחנו להפוך את מהלכי המלחמה הראשוניים על פיהם ומתבוסה ודאית לעבור לניצחון שכל טרמפיסט עטור פלאפלים השתדל לנכס לעצמו - אם בקרב החווה הסינית בחזית המצרית, אם בקרב על החרמון בחזית הסורי, ואם בקרבות נוראיים אחרים, כמו הקרב בעמק הבכא בצפון או הקרב בעיר סואץ בדרום.
סיומה של מלחמה קשה זאת הטביע בנו את התחושה כי מחדל נורא כזה, לא יוכל לחזור על עצמו וכי תנועות המחאה שקמו פקחו את עינינו והשכילו לטעת בנו את הלקחים לדורות הבאים. והנה חלפו להן למעלה מ-33 שנה ותרחיש דומה כמעט לחלוטין התרחש לנגד עינינו במלחמת לבנון השנייה. למזלנו עמדנו הפעם מול ארגון טרור "לא משמעותי" כחיזבאללה (איני רוצה להעלות על דעתי מה היה קורה לו עמדנו שוב מול שתי חזיתות עוינות כמו ב-1973), אף אשר יגורנו בא לנו: חוסר תפקודם של מפקדים בכירים, מלחמות גנרלים, ימ"חים מלאים למחצה במקרה הטוב ותפקוד בלעדי כמעט, של החיילים הפשוטים והמפקדים הזוטרים אשר הצילו את המערכה בצפון. גם הפעם קמו תנועות מחאה, אם כי לא אפקטיביות כמו אלה שקמו שלאחר מלחמת יום כיפור.

מכאן נובעת השאלה הפשוטה מכולן: האם בעוד שנות דור יקום מי מלוחמי מלחמת לבנון השנייה, יעלה על נס את קורותיו במלחמה (הכוונה ציין לטובה. למה התכוונת?) וישאל איך זה לא למדנו דבר מלקחי מחדלי המלחמה?
כמה מבוגרי מלחמת לבנון השנייה יישארו צעירים ללא גיל וייאלצו לחוות יום יום את מלחמתם הנוראה?!

המלחמה שלפני המלחמה
ה-13 באוקטובר 1972, יום שישי, לא היה יוצא דופן משאר סופי השבוע שטחנו ברפידים. החיילים רבצו בפריקסטים הלוהטים מחום, והעבירו את הזמן עד לארוחת ליל השבת. נפגשתי עם הסמ"פ אשר שימש כקצין תורן בשבת, ותיאמתי עמו את סידורי השמירה של החיילים בלילה ואת עליית המשמר שהייתה אמורה להתבצע לאחר ארוחת הערב החגיגית.
בערב נהנינו מהחלות האישיות, יין הפטישים, הבורקסים הממולאים קורקבנים ומהשניצלים השחומים נוטפי השמן. עם תום הארוחה ריכזתי את כל השומרים אל רחבת הדגל לעליית משמר, והסמך הקריא להם את הוראות השמירה. בדקנו שהשומרים מצוידים בפק"ל שמירה מושלם, שהחגור והנשק במצב מבצעי, חילקנו אותם לעמדות השמירה שלהם, וכל אחד פנה לעיסוקיו. קבענו להיפגש בעשר בלילה בחדר המשמר כדי לוודא שהכל מתנהל כסדרו.
ניצלתי את הזמן לפלרטוטים עם בנות מצ"א מעודנות (עדינות) הקול, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור קשר טלפוני עם משפחתי בארץ ועם חברתי אלה, ברוח הטכנולוגיה התקשורתית הפתלתלה של אותם ימים.
לקראת עשר גררתי את עצמי לחדר המשמר ביחד עם הסמך ולאחר שווידאנו שכל החיילים ממוקמים בעמדתם, התכרבל כל אחד מאיתנו בשק השינה הצבאי שלו והלכנו לישון.
בשתיים לפנות בוקר התעוררנו למשמע המולה משונה בחדר המשמר, וזינקנו משקי השינה. אלוף משנה עדיני, מח"טנו היקר ניגלה לעיננו במלוא קומתו. "מי הסמל תורן ומי הקצין תורן," נבח לעברנו. הסמך ואני הצגנו את עצמנו. "אמזלג ישמע ממני עוד הלילה על הזלזול של החיילים ועל הפקרת השמירה, וגם אתם תיתנו את הדין על כך!" בתוך שתי דקות הסתיים המפגש הדרמתי עם המח"ט והוא יצא מהחדר כרוח סערה. בתום המפגש המביך פנה אלי הסמך בתחנונים וביקש שאקח על עצמי את האחריות לפשלת שבירת השמירה, כיוון שהוא עומד לקראת קידום לתפקיד מ"פ ואירוע כמו זה עלול לעכב או לבטל את קידומו. הרגעתי אותו שאני מוכן לקחת את האחריות למה שקרה, ובזה סגרנו עניין והמשכנו את השבת כאילו לא קרה דבר.

יום ראשון, ה-15 באוקטובר, התחיל כיום שגרתי נוסף, ולא יכולתי לדעת שיהיה זה היום המשמעותי ביותר בחיי. התגלחתי, עליתי על מדי ב' וחיכיתי לקבל את פני החיילים שחזרו מחופשת השבת. לקראת השעה אחת עשרה נשמעה לפתע דפיקה על דלת הפריקסט. פתחתי את הדלת ואחת מפקידות הלשכה הודיעה לי באנפוף קל שאמזלג רוצה שאעלה על מדי א' ואתייצב לפניו למשפט בתוך עשר דקות. עליתי מיד על א', חבשתי את הכומתה לראשי והתחלתי לצעוד ללשכתו של אמזלג, תוך שאני מכין את עצמי נפשית לקנס כבד או לריתוק על מאורעות שישי בלילה. בדרך ללשכה פגשתי את הסמך אשר איחל לי הצלחה במשפט. נחמד מצדו חשבתי לעצמי.
נכנסתי ללשכה ונדהמתי ממספר האנשים שהמתינו בה. כל הפרגיות (הייתי שוקלת שנית אם לכנות אותן כך, יכול לעורר אנטגוניזם. או לפחות להשתמש בתיאור פעם אחת) של אמזלג - שלוש במספר, והרס"ר במלוא הדרו הגמדי, נעול בנעליו השחורות המבריקות, לבוש מכנסי "ק" שעברו הצרה, שפמו הרס"רי מטופח ועל ראשו כומתה שחורה כדוגמת הגנרל פטון והפילדמרשל מונטגומרי - והוא אפילו לא היה שריונאי שריונר (כמו בשיר) אמיתי. הרס"ר פנה אלי בנביחה - הרי כל רס"ר המכבד את עצמו מקבל את הכשרתו הבסיסית בכלבייה - "חייל סדר את הכומתה! שמאל ימין, קדימה צעד!"
וכך בשמאל ימין קשוח ובעגה רס"רית פיקודית, הוכנסתי ללשכתו של אמזלג מלווה במבטיהן של שלוש הפרגיות הפקידות שישבו מחוץ ללשכה וצותתו למשפט שהתנהל בדלת פתוחה. אמזלג ישב בכורסתו, חבוש כומתה שחורה ולבוש במדיו הבוהקים, אשר כמו הגיעו עכשיו במשלוח האפסנאות החדש. עיני העגל שלו ננעצו בי במשטמה גלויה, אולם לא זיהיתי את הסימנים שחייבים היו לשמש לי תמרורי אזהרה לנוכח פרצופו המעוות מזעם, עיניו המצומצמות, ופיו הפעור ששיווה לו מראה של בולדוג צמא דם. לפתע עלו מכיוונו של אמזלג זעקות גרוניות אשר הזכירו לי את חרחוריו של תרנגול כפרות ביש מזל בבני ברק עירי.
"איך ייתכן שלא דאגת להכין את כיתת השמירה?" קרא אמזלג בגרון ניחר, עיניו כמעט יצאו מחוריהן, וורידיו התנפחו. נדהמתי מהתפרצותו הבלתי צפויה ומכך שמיהר להטיח בי את מלוא האשמה בלי להתייחס לקצין תורן. נדהמתי מצורת ניהול המשפט לעיני כל יושבי הלשכה. הבטתי בו בהלם והחלטתי לא להגיב כדי לא להחמיר את המצב החמור בלאו הכי. אי-תגובתי הכעיסה כנראה יותר את אמזלג, שקם הפעם מכורסתו, התכופף לעברי ושאג: "אתה אצלי לא תהיה יותר מט"ק, כי אם אפסנאי. ועכשיו אני מוריד אותך גם לדרגת טוראי." האמת, גם אז, אף שהופתעתי לנוכח חומרת הענישה, האמנתי שבזאת תם המשפט ואוכל לחזור לחדרי להירגע. הצדעתי לאמזלג ופניתי לצאת מלשכתו, אולם קריאתו השיגה אותי בדרך החוצה. "חכה, לא גמרתי איתך! רותי, תביאי מספריים," קרא אמזלג לעבר אחת מפקידות הלשכה שלו. והפעם הוא כבר גמר איתי.
"גזרי לו את הדרגות," הורה אמזלג לרותי לאוזני כל הנוכחים בלשכה. רותי צייתה בדממה וגזרה לעין כל את דרגות הסמל מעל שרוולי. הפעולה זרקה אותי מידית למעמד דומה - משפט דרייפוס. בעת גזירת הדרגות חשתי כי מפשיטים ממני גם את כבודי: כלוחם בצה"ל, כלוחם שריון, כמפקד בשריון, וכאדם.
מיד עם תום הטקס חזרתי לחדרי ברגליים כושלות כשעלבוני חורט אותות קין בלתי נמחים על מצחי ובלבי. נכנסתי לחדר, פתחתי את הארונית שלי ושלפתי מתוכה את נשקי האישי. טענתי את העוזי במחסנית מלאה, העברתי את הנצרה למצב בודדת, הצמדתי את הנשק לצד ימין של בטני ולחצתי ללא היסוס על ההדק. קול ירי נשמע וחום נעים אפף אותי. התכרבלתי בצורת עובר ונתתי לעצמי לשקוע בתחושת החום המלטפת. למשמע הירייה שקטעה את השקט המדברי בבסיס המנומנם עדיין מהשבת, נזעקו לחדר מספר חיילים מהפלוגה ובתוך זמן קצר הגיעו החובשים בריצה וניסו לבצע עלי פעולות החייאה. אני כבר מזמן ריחפתי וצפיתי על המתרחש מלמעלה.
גיחוך רחב התפשט על פני כשהבחנתי באמזלג שהצטרף לניסיונות ההחייאה לחוץ כמו טמפון - באותה תקופה טמפונים היו חידוש מרענן. עד מהרה שמעתי רעש מחריש אוזניים ומזווית עיני הבחנתי במסוק שהתקרב לעבר מתחם הפריקסטים ונחת תוך הרמת ענני אבק על יד הצוות שטיפל בגוויה שייצגה אותי. בדיעבד הסתבר לי שסמיכותנו לבסיס חיל האוויר ברפידים תרמה להגעתו המהירה של המסוק שנועד להצילני, אף שעשיתי זאת בדעה צלולה ומתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות בין חברים לנשק – לקיחת אחריות לפשלת השמירה מליל שבת, כדי לחלץ את הסמך ממבוכה עתידית (כמה אידיוט ותמים הייתי אז, ולא ידעתי שלא עומד דבר מאחורי האמירה "חברים לנשק" וכי היא נכונה רק לנשקים ולאפסנאים בנשקייה).


מצאתי את עצמי עטוף בשמיכות כסף במסוק אך המשכתי להסתכל על עצמי מלמעלה. הפעם הצטרפה אלי פיה מכונפת יפהפייה שמשכה אותי אליה ויחד הסתכלנו בסקרנות על הגופה המכוסה תכריכי כסף. לצד הגופה ישב אדם חבוש קסדה שהכניס לה עירוי מדי פעם, וכל כמה זמן הפנה גם הטייס את פניו והרגיע את הגופה שבתוך זמן קצר ינחתו בבית החולים. צפיתי בפליאה במתרחש מתחתי ולא הבנתי איך יכול להיות שהגווייה המיוסרת למטה זה אני, בעודי מרחף עם פיית המוות - כך הציגה את עצמה - ללא כאב אך בתחושת סיפוק עצמי.
לאחר טיסה נעימה מבחינתי, מעל הדיונות המדבריות האינסופיות שנגלו לעיני ולעיני פיית המזל שלי - פיית המוות שלא עזבה אותי, נחתנו במנחת מסוקים בלב יישוב מדברי שניגלה לעינינו. לפתע הייתי מודע לפתיחת הדלתות המהירה על ידי צוות אחים ואחיות נמרצים שפינו אותי החוצה. הרגשתי שאני נשאב ומתמזג עם הגופה שהורדה מהמסוק, בעוד הפיה ממריאה אל על ונפרדת ממני לשלום. כאבים עזים גרמו לי למתקפת עוויתות נוראיות. גלי חום מלווים בהזעת יתר התחלפו בצינה איומה וברעידות חזקות שטלטלו את גופי מצד לצד, כאילו הייתי קליפת אגוז הצפה על פני אוקיינוס סוער.
עם תחילת הפרכוסים שתקפו אותי, הבחנתי באיש לבוש לבן שהורה בעצבנות לאישה שלידו, אף היא בחלוק לבן, להזריק לי זריקת הרגעה. ואכן, כמעט מיד לאחר שננעצה בזרועי מחט אימתנית, אשר רוקנה לגופי את תכולתו של מזרק בגודל בקבוק טמפו אורנגדה, פסקו הפרכוסים ונעטפתי שלווה כמו שחשתי בעת שריחפתי מעל גופתי. רק היעדרה של פיית המוות הנעימה והטובה העיד כי זאת נינוחות זמנית. באותה עת העבירו אותי על האלונקה למבנה הסמוך למנחת המסוקים ושם הובהלתי לחדר רחב ממדים, מלא טיפוסים לובשי ירוק זורקורים שהעירו כל פינה מכוערת וכואבת בי...
לפני שכיסו את פני במסכת פלסטיק ביקש ממני למרבה פליאתי אחד הירוקים להניע את רגלי. לתדהמתי התפשטה על פניו הבעת סיפוק עצומה משהצלחתי להניע אותן וסיננתי בלבי קללה עסיסית. תהיתי מי חבורת המופרעים בירוק שאמורים לטפל בפציעה בבטני ודואגים במקום זה לרגלי?! אך בתוך שניות התפוגגו תהיותי ורק שמעתי מלמולים חסרי פשר לפני שהתערפלה הכרתי ושקעתי לתהום אפלה.
התעוררתי היישר למתקפת כאבים שייסרו את כל גופי. אנקות הכאב הזעיקו למיטתי אחות (אין דרך אחרת להגדירה מלבד מלאך בלבן), אשר העבירה פד לח על שפתי והזריקה לי זריקה שהקהתה מעט את הכאב. לפתע נכנס לחדר רופא והחל ולשאול אותי על מהות הכאבים שחשתי ומיקומם המדויק. מטושטש מחומרי ההרגעה שהזריקו לי ניסיתי להשביע את רצונו אך בהצלחה מועטה בלבד. ואז זה הגיע. בנימה חברית וידידותית הסביר לי הרופא כי נסיבות פגיעתי מאלצות אותו להחדיר זונדה לגופי, וכי הוא מקווה שאקבל זאת ברוח טובה. לאחר מאורעות אמזלג, כל דבר נראה בעיני חיובי יותר והנהנתי בראשי לאות הסכמה. תחילה לא הבנתי מדוע ביקש הרופא מהאחות לאחוז בי, אולם התשובה לא איחרה להגיע. הרופא לקח בידיו צינורית פלסטיק שקופה וארוכה - כמו הצינוריות שהשתמשנו בהן לשאיבת דלק לאחר שנתקענו ללא דלק - והחל להחדירה אט אט לאפי. לתומי חשבתי שמדובר בצינורית חמצן וכי יפסיק להחדירה עמוק יותר לאפי, אולם מהר מאוד התבדיתי. הרופא המשיך להחדיר בכוח את הצינורית עד שהרגשתי כיצד היא משוטטת לה בגרוני. דחיפה נוספת ועוד אחת, חלל הוושט, ודחיפה נוספת עד שחשתי את הגורם הזר משייט בחלל בטני. הפניתי אליו מבט מבועת וניסיתי לשאול במה זכיתי לקשר ההדוק עם הצינורית, אולם הרופא לא טרח להסביר ורק הורה לאחות שעדיין אחזה בי, להשגיח שלא אשלוף אותה. למשמע דבריו ומאחר שהצינורית גרמה לי לתחושת חנק נוראית התחלתי להשתולל, תוך ניסיונות נואשים מצדי לעקור אותה מגופי. רק בעזרתם של שני עובדים סניטארים שהוזעקו לחדרי, הצליחו האחות והרופא להשתלט עלי, וקשרו אותי בידי וברגלי לפינות המיטה. כך שכבתי עקוד במיטתי כארבעה ימים בעודי נחנק לסירוגין מאותו מכשיר נוראי, ששימש בדרך כלל לפיטום אווזים, וכעת פעל פעולה הפוכה: הוצאת נוזלים מיותרים מקיבתי. בנוסף לזונדה הנוראית חוברתי לאינפוזיה מפוארת שנועדה להזין אותי בנוזלים. אם לא היה די בזה, חשתי בשתי צינוריות שחוברו לצד ימין של מותני וניקזו את הנוזלים מגופי (קתטר? אחרת ההסבר קצת לא ברור בגלל החדרת הנוזלים לצד ניקוז הנוזלים). אחיות המחלקה ניסו לנחם אותי כי במהרה ישלפו מגופי את הצינוריות, שגרמו לי להרגיש כמו ניסוי חקלאי בטפטפות, ומדי חצי שעה הקפידו להרטיב את שפתי היבשות. באותה עת הרטבת שפתי הייתה הדבר המשמעותי ביותר שציפיתי לו כל היום.
רק לאחר ששלפו את הזונדה מגרוני התקשרתי להורי והודעתי להם שאני מאושפז בבית החולים סורוקה בבאר שבע. בתוך שעות ספורות הופיעו בחדרי הורי מלווים באחי ואחותי, ומיד אחריהם התייצבו חברי פלץ ומודריק. להורי לא סיפרתי במדויק את פשר פציעתי, אך מחברי לא הסתרתי דבר. הבעת ההלם על פניהם העבירה לי במדויק את תחושתם. שניהם לא הבינו איך יכולתי לפעול כפי שפעלתי. הם לא הבינו איך ציניקן וניהיליסט כמוני יכול לקבל קשה כל כך הורדה בדרגה, שנראתה בעיניהם פעולה שולית ובלתי נחשבת. בהמשך הם הודו בפני כי חשבו - בייחוד לאור הדחתי העצמית מבה"ד 1, מקורס קציני השריון שהוכרחתי להשתתף בו - כי דרגותי ומעמדי הצבאי היו שוליים בעיני. נסה להסביר להם שלא הורדת הדרגות הובילה לתגובתי כי אם ההשפלה הפומבית שעברתי.

ביום ראשון, ה-22 באוקטובר, ציפתה לי הפתעה נוספת. אלה הופיעה על מפתן חדרי, חיוך רחב על פניה וזר פרחים ענק בידיה. לא הבנתי כיצד נודע לה שנפצעתי, כי הרי לא טרחתי לספר לה ולמרבית חברי על פציעתי, כדי שלא יראוני שוכב חסר אונים. אולם הסתבר כי למרות דרישתי לנצור בלבם את דבר אשפוזי התקשרו אליה פלץ ומודריק וטרחו לעדכנה. אלה ניצלה את השביתה בתיכונים שהיתה אז בשיאה ומיהרה לבוא. לאחר מספר שאלות נימוס מביכות החלטתי, לראשונה מאז אשפוזי, לרדת מהמיטה ולצאת למזנון בית החולים לשתות סוף סוף קפה שלא בכוס הפלסטיק הכחולה הדהויה של בית החולים. אחזתי במוט האינפוזיה בידי הימנית, גררתי אחרי את צינורות הניקוז שהשתלשלו ממותני וירדתי מהמיטה בסרבי בתוקף לניסיונות העזרה של אלה. סירבתי גם לניסיונותיהן של האחיות למנוע ממני לצעוד לבדי ודחיתי את הצעתן להיעזר בכיסא גלגלים. וכך גררתי את עצמי, החייל הגיבור והעיקש, ביחד עם אלה לקפה ראשון של כאילו בית קפה במזנון יעל של בית החולים. דיברנו על הא ועל דא אך כל ניסיונותיה לדלות ממני פרטים אודות נסיבות פציעתי נתקלו בהתחמקויות אלגנטיות מצדי. רק הגעתם של הורי המפוחדים שלא הבינו לאן נעלמתי ותרו אחרי במרחבי בית החולים, קטעו למעלה משעתיים שוברות שגרה.
עשרה ימים לאחר אשפוזי דרשתי לעזוב את בית החולים במטרה לעבור לשיקום בבית קיי בנהריה. הרופאים סירבו לשמוע זאת, ורק לאחר שחתמתי כי אני לוקח אחריות על כל החמרה במצבי השתכנעו להעניק לי את מכתב השחרור המיוחל. בדיעבד הסתבר לי כי זה יהפוך להרגל של קבע אצלי.
בשלושת הימים ששהיתי בביתי, עד למעבר לשיקום, ביקרו אותי עשרות בני משפחה וחברים. עדיין הייתי חלש והתשישות עוררה בה רצון עז לקטוע את זרם הביקורים האינסופי. רק ביקוריהם של אלה ופלץ בשישי שבת הקלו על תחושת הקבס שתקפה אותי השכם והערב לנוכח האמפטיה והדאגה, המעושה לפעמים, שהמטירו עלי מבקרי.
בסוף הגיע יום ראשון המיוחל, ומוקדם בבוקר עליתי על הרכבת בדרך לשיקום בבית קיי.
הגעתי לבית קיי לקראת עשר בבוקר ומיד התקבלתי לבדיקה אצל רופא הבית ולשיחה עם עובדת סוציאלית צעירה שפירטה בפניי את הפעילויות במקום. הקשבתי לדבריה והנהנתי מדי פעם, אף שראשי היה במקום אחר. יום ראשון לפני שבועיים, באותה שעה, ברפידים, לשכתו של אמזלג, משפט דרייפוס או במקרה שלי משפט מיכאל. אחר כך ליוותה אותי העובדת הסוציאלית לחדרי והציגה בפני את שלושת שותפי לחדר - קצין ושני חיילים שנפגעו בתאונת דרכים. לאחר שהלכה סיפרו לי השלושה בקצרה על הפעילויות במקום והנחו אותי כיצד להתחמק מהמשעממות שבהן.

ספינת הדגל היתה פעילות הריפוי בעיסוק. מביקורי אצל חברי פינצבסקי השרוף – אשר נשרף בבלוזה לאחר שבדל סיגריה דולק שהושלך בשק"ם פגע בחומר הדליק שעבד עימו לצורך ניקוי המקום לקראת מסדר מפקד – זכרתי מיני תוכים וחיות אחרות שצורתם הותוותה בעזרת מסמרים על לוחות עץ, וצריך היה לקשטם בחוטים צבעוניים. ואכן בהגיעי לאולם הריפוי בעיסוק קיבלתי לידי לוח עץ, סט חיות מאוירות שהייתי אמור להעביר את דמותן באמצעות נייר קופי אל הלוח, פטיש קטן, קופסת מסמרים, סלילי חוטים צבעוניים ויאללה לעבודה... מרתק זה לא היה!
לאחר ארוחת הערב התכנסנו בדרך כלל בחדרנו, לפעילות גיבוש חברתית מטעם עצמנו. לא פעם הצטרפה אלינו נערה צעירה מנהריה, בכל פעם מישהי אחרת, אשר התייצבה בשערי בית קיי. הנערות האלה התחלפו ביניהן מדי ערב, כאילו חילקו את הערבים על פי תורנות. הן התייחסו לתפקידן ביראת קודש, הקפידו מדי לילה להעלות לנו את המורל ולאחר שבאנו ארבעתנו על סיפוקנו דאגנו לשלוח אותן הביתה, על מנת שיאזרו כוחות ללילה הבא.
אולם כמו כל דבר טוב, גם שהותי בבית קיי הסתיימה, ולאחר כשני חודשי שיקום השתחררתי הביתה. נסיונותי לחזור לשירות פעיל נדחו עקב מגבלותי הפיזיות הקשות, ונאלצתי להשתחרר מהצבא כנכה צה"ל בעל פרופיל 24 שנקבע לי לשנתיים. מי ידע שאחזור לשירות מהר ממה שחשבתי, ועוד כטנקיסט על אותו דגם טנק שהורחקתי ממנו מכורח הנסיבות ששמן היה אמזלג!
 

אוקטובר 1973- מלחמת יום כיפור


יום שבת ה-13 באוקטובר
בשש בבוקר, עם גמר משמרת הלילה שלי, הערתי את אנשי הצוות. אלי ונסים פנו לירכתי הטנק לשיחת הבוקר שלהם עם אלוהים, ואילו חיים ואני התמקמנו לפני הטנק ללגימת קפה מהביל שהכנתי מראש. שאלתי את אלי ונסים שהצטרפו אלינו, אם קיבלו מידע חדש על העומד להתרחש השבת מהקדוש ברוך הוא. לאכזבתנו, לא היה להם מה לחדש בנושא.
לאחר זמן לא רב נאמר לנו כי עקב התראות מודיעיניות על הימצאותן של חוליות קומנדו מצריות באזור, ניאלץ להחליף מדי כמה שעות את מיקום החניון הגדודי. וקיבלנו הוראה להתקדם כמה קילומטרים מצפון לטסה. הדי התפוצצויות ליוו את דרכנו ומיגים מצריים טסו מעלינו, בעת שירינו לעברם בשמחה במקלעי ה-03 שלנו. הירי מכל הטנקים היווה חגיגת פירוטכניקה מרשימה, אך תוצאותיה היו אפס הפלות. עם זאת, סביר להניח שהירי גרם לטייסים המצרים לחורר את הקרקע בפצצות שהטילו הרחק מהשיירה הגדודית שלנו, ושמחנו למראה מטוסינו שזינבו בהם לכיוון התעלה. קריאות ההתלהבות שעלו ברשת הקשר עם הפלת שני מיגים, התחלפו עד מהרה בשתיקה מעיקה עם הפלת מטוס מכוחותינו על ידי אחד מעשרות הטילים שנורו לעברם. היתה זאת הפעם הראשונה שראינו בעינינו מטוס ישראלי שהושמד בידי טיל אויב. אולם לשמחתנו הצליח הטייס לחלץ עצמו מהמטוס הבוער ולצנוח בשטחנו. כעת התחיל המרוץ להגיע אליו והראשונים לעשות זאת היו אנשי החוליה הטכנית שלנו, שמיהרו עם הזלדה למקום צניחתו והביאו אותו לנקודת הריכוז בתוך דקות ספורות.
המפגש עם הטייס היה מרגש במיוחד. הבחור הצעיר נראה כמו תיכוניסט שעמד בפני סיום לימודים, וכה צנום היה, עד שחליפת הטיס שלבש נראתה גדולה עליו בכמה מספרים. אף שניסה לשדר עסקים כרגיל, ניכר היטב הלם נטישת המטוס בפניו ובהמשך גם התברר לנו למה. הוא סיפר שהיתה זאת הפעילות המבצעית הראשונה שלו בחזית המצרית, וכי עד עתה ביצע תקיפות בחזית הסורית ברמת הגולן. עוד סיפר לנו כי בימים הראשונים היה המצב ברמת הגולן בכי רע וכי הושקע מאמץ אווירי רב לטובת הלוחמים על הקרקע. רק עכשיו, לאחר שהתייצב שם המצב - על פי הבנתו והתדריכים שקיבל ממפקדיו - הופנו כוחות אוויר נוספים גם לטובת הדרום. טרם צאתם למשימה הוזהרו הטייסים מפני הטילים המצריים שהסבו עד עתה אבדות קשות לחיל האוויר. עם זאת סיפר לנו, לא האמין בחלומותיו הגרועים ביותר שיופל במשימתו הראשונה בחזית המצרית. ניחמנו אותו ככל שיכולנו, וכיבדתי אותו בזיטאן צרפתית שהשתלבה יפה עם המיראז'ים שחגו באוויר. כיוון שהסיגריה פתחה לו את התיאבון, הכנו לו גם ארוחת סרדינים ודיקטים צה"ליים.
זמן קצר אחר כך התמקמנו בחניון גדודי לצד כוחות אחרים ששהו בשטח, ועד מהרה הגיע ג'יפ מאוגדת ברן לאסוף את אורחנו האווירי. כמובן ששימח אותנו מאוד שאנשיו של ברן - עד לא מכבר מפקד גייסות השריון - כיבדו אותנו בנוכחותם, אולם מלבד רמז קל אולי להשתייכותנו לכוח ברן, היינו עדיין חסרי כל מידע ממשי באשר למעשינו בשטח. בסתר לבי האמנתי שלא רק אנו נעים בעיוורון משימתי מוחלט, וכי גם למג"ד אין מושג מה יקרה עמנו בימים הקרובים.
בינתיים התמקמנו על גבי הטנק והתמכרנו למגע קרני השמש המלטפות. אלי קרא כהרגלו בספר קודש כלשהו (מעולם לא הצלחתי להבין את פשר ההתמכרות לספרים כאלה), נסים כתב גלויות לכל מי שהכיר, חיים היה שקוע בקריאת עיתון ישן שהצליח לסחוב מג'יפ האוגדונרים, ואילו אני ינקתי בשקיקה את הסיגריה הנצחית שלי ושרבטתי כמה מילות הרגעה למשפחתי. את הגלויה השנייה ניצלתי להעברת מעט מידע לחברתי אלה.
פתאום שמעתי קול מוכר במבטא רוסי כבד. "חבר'ה, מי המפקד פה? אני לוקח לכם את ה-03." מיד זיהיתי את קולו של ישינקה - הלא הוא יאשה קזקוב, לימים אדם חשוב מאוד בנתיב, שאיתו עברתי טירונות, מקצועות, קורס מפקדי טנקים וגם בה"ד 1.
"ישינקה," אמרתי לו, "אתה לא לוקח שום דבר מהטנק."
"אבל מיכאל, הלך לי ה-03 בירי על המטוסים ואני צריך עכשיו, מיד, 03 אחר."
הסתכלתי עליו ולא האמנתי איך יאשה אחד כזה מעז.
"יאשה," אמרתי לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, "אתה לא מוריד שום דבר מהצריח ומהטנק." ביקשתי מנסים שיביא את ה-03 השלישי מתוך פנים הצריח (שידענו שהוא ללא נוקר), ומסרתיו לאחר כבוד ליאשה. לחברי הסברתי שבזמנו ניהל יאשה מאבקים עיקשים נגד שלטונות ברית המועצות דאז כדי שיאפשרו את עלייתם ארצה של בני משפחתו. מאבקיו, שסוקרו בהרחבה בתקשורת, הובילו אותו להאמין שאין דבר העומד בפניו וכי הוא יכול להשיג כל דבר שיחפוץ בו ולהתנהג איך שבא לו. עובדה זאת קוממה רבים מאיתנו, הישראלים הפשוטים, שנולדו במקרה בארץ והעבירו איתו את השירות הצבאי. זאת גם הסיבה שנפנפתי אותו מעלי עם 03 פגום.
תקרית יאשה היתה התקרית האחרונה שקרתה לנו במהלך השבת. בהחלט אפשר לומר כי יום שקט עבר על כוחותינו שציפו עדיין למעורבות כלשהי בלחימה הקרובה כל כך אלינו ועם זאת כה רחוקה.

יום ראשון ה-14 באוקטובר
בליל השבת התכנסנו בחניון לילה גדודי ונקראנו לשיחה עם אהוד המג"ד. נאמר לנו שבשיחה יובהר לנו סוף סוף מה מהות מעשינו באזור ולאיזה כוח מלחמתי נצטרף. המג"ד החל בסקירה קצרה על מיקומנו ועל מיקום המצרים בשטחים שמולנו. לא עברו דקות ספורות וירד עלינו מטח פגזים שבנס לא השבית את שמחת מעורבותנו העתידית במלחמה. התברר שקריאות ה"זאב זאב" היו מדויקות ונפלנו כנראה לטיווח אש של אחת מחוליות הקומנדו המצריות שהסתובבו באזור. מיד התפזרנו לטנקים, התנענו מנועים ונערכנו במערך קרבי כנגד האויב הנסתר, תוך כדי תנועה צפונה. התמקמנו שנית בחניון לילה גדודי.
הלילה עבר ללא אירועים נוספים, ולאחר שגרת הבוקר שגיבשנו לעצמנו, חיכינו בתוך הכלים להוראות, מחשש לירי נוסף.
לקראת השעה שמונה הגיעה פקודת הדרך המיוחלת - עמדנו להיכנס למגע עם המצרים. התפרסנו במהירות על הגבעות המשקיפות אל המרחב המישורי העצום הפונה לכיוון התעלה, וניסיתי להתמקם בצורה הטובה ביותר על קפל הקרקע העילי. במיוחד הקפדתי למצוא את זווית הראייה האופטימאלית דרך הפריסקופים, כדי שלא אחמיץ שום רגע מהקרב הממשמש ובא. לאחר שסיימתי להתמקם, דוממתי מנוע ושמרנו על דממת אלחוט. לשיחות בינינו השתמשנו ברשת הטנק הפנימית בלבד. הצתי סיגריה - ואני יודע שכל טנקיסט הקורא זאת עכשיו מזדעזע בוודאי, אולם מה לעשות חבר'ה, זאת היתה דרכי להתמודד עם מה שעברתי, וזה היה נוסח תפילותי לאלוהי. בשלב זה, בעודנו בהמתנה לבאות, ביקש ממני חיים סיגריה והעברתי לו חפיסת אסקוט מהמצבור שהכנתי. אלי עדיין היה עסוק בקריאה מעמיקה באחד מספרי הקודש שנשא בכליו ואילו נסים התרכז בכתיבת הגלויות.
בעת שעישנתי את הסיגריה השלישית שלי הבחנתי במחזה שנראה לקוח היישר מסרט מלחמה הוליוודי. תמרות אבק שהתנשאו קילומטרים ספורים מאיתנו, החלו להתקדם לכיווננו, ושאונם העמום של הכלים המשוריינים היווה פס קול הולם. לא חיכינו לקבל אישור על כך שמתקפה מצרית זה עתה החלה. מיד התנעתי את הטנק וצודדנו את הצריח לכיוון המישור, נסים הטעין פגז בקנה ואלי ניסה לצוד מטרה בין ענני האבק שלפנינו. הרגשתי שרטט בלתי מוסבר עובר בכל גופי, תחושת התעלות, כאילו אני עומד בפני ביצוע אחת המשימות המקודשות ביותר על פני האדמה. קולות המלחמה כאילו זרקו אותי אלפיים שנה אחורה והציבו אותי מול צבאות פרעה ביציאת מצרים. סוס ורוכבו טבע בים, מעיד המספר המקראי, ודימיתי אותנו למצביאי העברים שיצאו ממצרים ועמדו לחזות בכל רגע בטביעת האויב בים. פגז שנחת ליד הטנק העיר אותי מהזיותי והחזירני למציאות לא פחות הזויה. מאות טנקים מצריים בליווי כוחות משוריינים הסתערו עלינו בחמת זעם תוך כדי ירי ללא מטרה. העובדה שההסתערות לוותה בירי לא מכוון הפתיעה אותנו, אולם מיהרנו להתאושש ממהלומת האש שניחתה עלינו והשתתפנו בחגיגת הצליפה, הכתישה וההרג. שיטת העבודה שלנו היתה פשוטה מאוד ופעלנו כמעט אוטומטית. חיים כיוון את הצריח לכיוון אחת המטרות המסתערות, אלי ירה ופגע כמעט תמיד בפעם הראשונה. נסים היה מוכן מידית עם פגז לטעינה, ואילו אני בין שאיפה לנשיפת עשן הסיגריה, התרעתי על שיפור עמדה או החלפת עמדה בהתאם למצב בשטח. התחמקתי מטילי נ"ט שנורו עלינו ובעיקר דיווחתי על פגיעות. הקרב נמשך בעצלתיים עד הצהריים, וכשהחליטו המצרים שדי להם במשחק "אני הברווז - אתה הציד", עשו אחורה פנה לעבר מאחזיהם בתעלה. ברשת התקבלה הוראה להפסיק אש ולהישאר במקומנו, תוך איסור מוחלט לרדוף אחריהם.
מפויחים ועייפים משעות הלחימה נשארנו בעמדותינו, ולקראת אחר הצהריים קיבלנו הוראה לרדת מהעמדות ולהתכנס בתנועה גדודית לחניון לילה סמוך לבלוזה. שם עברו בינינו החוליות הטכניות שהחזירו את הטנקים לכשירות ותידלקו אותם. בעת שהשלמנו את החימוש הסתבר לנו שהצלחנו לירות כמעט את כל פגזי הטנק. מעט אחר כך הגיעו אנשי השק"ם שהעניקו לנו הפעם גם מלאי נכבד של לבנים וגרביים ואף חבילות שי מאזרחים. היה מרגש מאוד לקרוא מכתבי ילדים שביקשו מאיתנו לשמור על עצמנו ושנחזור הביתה בשלום. סקרן אותי לדעת האם מכתבים כאלה מגיעים גם לידי הגנרלים שלנו, ומה התייחסותם כלפיהם.
הלילה הביא עמו את התרגולת הרגילה: חיים, תוך עישון זיטאן במיאוס בולט, ואני, טיפלנו בקפה, בלוף ובסרדינים. ואילו אלי ונסים היו מרוכזים בשיחת נפש עם אלוהים. חיים ואני הרגשנו שבשיחותיהם הם מזכירים גם אותנו כך שקיווינו שאולי, בכל זאת, יצליחו לעורר בו סימפטיה כלשהי כלפינו.
במהלך הארוחה דנו בשמועה החדשה שרצה בשטח, לפיה החיילים המצרים סוממו על ידי מפקדיהם, שחששו שמקרה מלחמת ששת הימים יחזור על עצמו (אז ברחו החיילים על נפשם). השמועה, שהופצה כנראה על ידי לוחמינו האמיצים שבילו במפקדות טסה ובלוזה, נראתה הגיונית לאור הלחימה המצרית במהלך היום, אך התקשיתי להאמין לה. לא יכולנו לחזות כמה מהר תופרך השמועה וניווכח כי היה זה אירוע חד-פעמי מבחינת המצרים.


יום שני ה-15 באוקטובר
בוקרו של יום שני מצא אותנו שוב עסוקים בניסיון לחבור לאחד הכוחות בשטח. הקרב מאתמול הפך לזיכרון עמום והתמקמנו סמוך לבלוזה בציפייה להוראות. האזור, שהיה כה מוכר לי מתפקידי בסדיר כמשק מבצעים במפקדת החטיבה, נראה כאילו מהומת אלוהים עברה עליו. צירי התנועה שהובילו לבלוזה היו פקוקים כמעט לחלוטין והזכירו את תל אביב בימים גשומים, לאחר שמערכת הרמזורים השתגעה. לו רק ניחשו המצרים שזה המצב באזור.. די היה בשליחת שניים שלושה מטוסים לניקוי הצירים מכלי רכב וחיילים. בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת הבחנו במרחק מטרים ספורים מהציר, במצבור גלילים ענק. חלקם היו מחוברים זה לזה אולם חלקם הגדול יותר היו פזורים אקראית בשטח. לא ידענו מה זה הדבר המשונה והעצום הזה, עד שבהמשך היום לחשו באוזנינו כי זה הגשר שעליו אמורים לחצות הכוחות המשוריינים את התעלה. שיערתי שהגשר יפעל כפי שפעלה התכנית עתיקת היומין להבעיר את התעלה אם אי פעם ינסו המצרים לחצותה.
לפתע שמעתי זעקות רמות וקללות בעברית ובערבית. פניתי לכיוון המהומה וראיתי שבויים מצרים מורדים משתי משאיות ריו, בעוד חיילים שלנו מכים אותם מכות נמרצות. חיים ואני קפצנו מיד מהטנק ורצנו לכיוון המשאיות. הבחנו בכמה עשרות חיילים מצרים מאובקים, מטונפים, יחפים וללא חגורות למכנסיהם. הם נראו מבועתים והבעת פניהם הזכירה חיה שזה עתה ניצודה. שפתיהם הבקועות העידו שמים לא הגיעו לפיהם זה שעות ארוכות. סביב השבויים הסתובבו חמישה ש"ג שאיימו עליהם בנשקים שלופים והכו אותם מדי פעם באלות בליווי בעיטות וקללות עסיסיות. ניגשנו מיד לש"ג והרחקנו אותם בתקיפות מהשבויים תוך שאיימנו שאם לא יפסיקו להתעלל בהם נדאג לבוא איתם בחשבון. הורדנו ג'ריקנים מלאי מים מהמשאיות ומג'יפים של המפקדה שחנו באזור, והעברנו בין השבויים. אחר כך ניסינו להרגיע את השבויים בשפת סימנים ולהגיד להם שלא ידאגו. מגובים על ידי מרבית חיילי המפקדה במקום, הזהרנו פעם נוספת את השומרים שלא יתעללו בהם, וחזרנו לטנק.
היה זה המאורע המסעיר ביותר שעבר עלינו באותו יום, וגם הפעם לא ידענו כמה יחסר לנו יום שקט וחסר מעש כמו זה שעברנו היום.



יום שלישי ה-16 באוקטובר
ביום שלישי קיבלנו הוראה לנוע דרומה לכיוון טסה. הבנו מהדיבורים ברשת שכוחותינו נמצאים כבר מעבר לתעלה, במצרים, וכי גם אנחנו אמורים לחצות את התעלה במהלך היום. כל הסימנים בשטח הראו שנחבור סוף סוף לכוחות הלוחמים. במהלך היום שוחחנו בינינו והגענו להסכמה פה אחד שטוב שאנו נכנסים בהדרגתיות למהלך העניינים, עובדה המאפשרת לנו לרענן את כישורינו המקצועיים.
התמקמנו לקראת שעות הצהריים על יד טסה וחיכינו בדריכות לפקודה לצלוח את התעלה.
עם רדת החשכה התקבלה פקודה ברשת מאחד הגנרלים, להתכנס לכינוס גדודי ולהתכונן למופע של הזמרת יפה ירקוני. אני לתומי חשבתי שאיני שומע טוב או אולי 'יפה ירקוני' הוא שם קוד לחציית התעלה, אולם עד מהרה הסתבר לי שמשמעות הפקודה היא אכן לעלוז עם זמרת המלחמות האולטימטיבית. הפקודה גרמה לי לחשוב האם לאחר שיפה ירקוני לא תהיה יותר, גם לא יהיו מלחמות? או לחלופין, כיצד נוכל לערוך מלחמה ללא יפה ירקוני? משהו ברעיון ההופעה ערב פעילות חשובה לא הריח לי טוב ובעצה אחת עם חברי החלטנו להדיר רגלינו מהמופע.
בעת שהתכנסנו לחניון הלילה, כמעט עלינו על חיילי חי"ר שהתפרסו בשטח בלי שקיבלנו עליהם דיווח. מופתע מהמפגש הבלתי צפוי פתחתי את מדף תא הנהג ושאלתי אותם לפשר מעשיהם. החבר'ה ענו שהם שייכים לגדוד צנחנים שהגיע כדי לפנות את צירי התנועה בחווה הסינית (שלפניה התמקמנו), על מנת לאפשר מעבר כוחות לצדה המערבי של התעלה, בלי שהמצרים הממוקמים באזור יוכלו לזנב בכוחות. הופתעתי שלא יידעו אותם לגבי כינוס כוחות הטנקים במקום. אך הם אמרו שאינם מודאגים מכך וכי הם מסתפקים במידע המודיעיני המדויק שקיבלו לגבי הכוח המצרי הממוקם מולנו, ושאותו הם מתעתדים לחסל במהלך הלילה. לאחר איחולי הצלחה הדדיים בקרבות העומדים לפנינו, נפרדנו לשלום.



יום רביעי ה-17 באוקטובר
את הלילה לקראת בוקרו של יום רביעי העברנו ב"גיבוש חברתי", שכן נתקפנו צורך עז לסקור את תכניותינו לעתיד. אלי סיפר שבכוונתו להמשיך את לימודיו בישיבה יוניברסיטי בניו יורק מתוך כוונה להפוך ליועץ פסיכולוגי לילדים ולמשפחה. נסים ציין שהוא חייב לעזור לאביו בעסק המשפחתי, לפחות בשנים הקרובות, וכי עם סיום המלחמה הוא מתעתד להתחתן עם ארוסתו המחכה לו בבית. כשהגיע תור חיים ותורי הבטנו זה בזה וכל אחד ציפה שחברו יתחיל ראשון. ינקתי בשקיקה מהסיגריה הנצחית שלי ומשהבנתי כי מחכים למוצא פי, סקרתי בקצרה את עתידי. "חברה," אמרתי, "אני מייחל לתחילת לימודי בבר אילן. לא על מנת ללמוד, כי אם על מנת להעביר את הזמן. אני מתכוון לעסוק באיזשהו עיסוק עצמאי מעניין ולהיות אדון לעצמי. אבל יותר מכל, אני מייחל לסיום המלחמה המשונה הזאת אשר אנו מתנהלים לצדה ולא ממש מעורבים בה." חיים הסתכל עלי בחיוך ואמר. "אתה יודע מה? כל מה שאמרת מתאים לי בדיוק." הבטנו זה בזה. כמעט עשרה ימים היינו יחד והרגשת הקרבה בינינו היתה חזקה מאוד אף שהיינו שונים מאוד במהותנו. הימים שעברנו בלי מקלחת ותגלחת אף גרמו לדמיון משונה בינינו: מזוקנים, מאובקים, שזופים מאוד ורציניים עד כאב - למרות גילנו הצעיר שנע סביב תחילת שנות העשרים. פתאום פתחו אלי ונסים במחרוזת שירי תפילה, אשר אף שהושרו בחרישיות ניכרה עוצמתם של המילים. היתה זו פעולה כה בלתי צפויה, עד שלא הצליחה לחלץ מפי ולו תגובה צינית אחת.
אווירת הקודש שהשתררה בטנק נקטעה באבה עם התגברות קולות הירי וההתפוצצויות מכיוון החווה הסינית. לא קשה היה להבין שהצנחנים נתקלו בכוחות מצרים וכי מתנהלים קרבות קשים. שאון הקרבות השאיר אותנו ערים עד אור הבוקר. עם שחר, כשהפציעו קרני השמש הראשונות ואדמומית הזריחה התפשטה במישור שלפנינו, קיבלנו את הפקודה שייחלנו לה מאז הגיענו לסיני. הפלוגה הסתערה קדימה כעזרה לצנחנים שבחווה, וחילוץ הכוחות הלוחמים.
"רבותי," פניתי לעמיתי בקשר הפנים, "סוף סוף אנו הולכים לעשות את מה שייחלנו לו, אז שיהיה לנו בהצלחה. ומי שרוצה סיגריה," הוספתי, "מוזמן לקחת עכשיו." להפתעתי, או שלא, נענו כולם להצעתי.
לא חלף זמן רב בטרם ניתנה פקודת הקרב המטורפת ביותר שקיבלתי במהלך שירותי קצר השנים בצבא - לרדת מהגבעות ולהסתער במישור החשוף של החווה הסינית. שאלתי את חיים האם הכוונה שארד מהעמדה לכיוון החווה והוא ענה בתדהמה קלה שזאת כנראה הכוונה. היסוסנו נמוג כשנוכחנו ששאר טנקי הפלוגה מסתערים לכיוון המישור. השמעתי ייללת קרב ובחדווה בלתי מוסתרת ירדתי מעמדת הירי. באותם רגעים ראשונים דימיתי עצמי לאחד מאבירי הצלב עטויי השריון שהסתערו על אויביהם המוסלמים, חניתם מונפת קדימה ומגנם מגן על חזם. רק שאלתו המוזרה של חיים בקשר העירה אותי בחטף מדמיונותי. "מיכאל, יוצא עשן מכיוון תא הנהג. בדוק מה קורה אצלך." מסתבר שהעשן מהסיגריה הנצחית עלה לכיוון הצריח ועורר את חששם של חיים ונסים שמא פרצה שריפה בתא הנהג.
כבר בדקות הראשונות, תוך דהירה במישור העצום של החווה, חיסלנו טנקים שירו לעברנו. אך לפני שהיתה לנו שהות לשמוח, הבחנו בשמלים שנעו לעברנו באטיות, ויכולנו לראות היטב את הכבלים שהיו מחוברים אליהם. אלי כיוון את התותח לכיוון מקור ירי השמלים בעת שהתחמקתי מהם בקלות רבה. לפתע נפגעו שני טנקים בסמוך לנו והחלו לבעור. ניסינו לוודא שצוותי הטנקים הצליחו לחלץ את עצמם, אולם כל מה שראינו זה את נחילי המצרים שהסתערו רגלית לכיוון הטנקים הפגועים, תוך ירי רצוף מכלי הנשק הקלים שבידיהם וירי טילי נ"ט, למניעת אפשרות חילוצם. הבטנו בתדהמה במחזה. אף שירינו על המצרים גם במקלע ה-03 וגם פגזים, אף שהרגנו רבים ופגענו בעשרות מהם, הם לא ויתרו. באותו רגע נזכרתי בסיפור המצרים המסוממים וחשבתי לעצמי, אם כך הם נלחמים כשהם מסוממים, מה היה קורה אם הם לא היו מסוממים. כישלון חילוץ הטנקיסטים אמנם פגע בנו מוראלית אולם לא יכולנו להתעמק בנושא כי המצרים הפנו את תשומת לבם אלינו. היה זה אחד המחזות המוזרים ביותר שהייתי עד להם. עשרות חיילים מצרים הסתערו עלינו, טנק יחיד, בעודם יורים בקלצ'ניקובים שבידיהם. צעקתי בקשר לחיים ולנסים שיזרקו עליהם רימונים בזמן שאסתער עליהם ואדרוס אותם תחת שרשראות הטנק. וכך אכן עשינו. בתוך דקות ספורות נגמר הבלגן, המצרים נסו אחורנית לכיוון התעלות שהתחפרו בהם ואילו אנו התפנינו למשימתנו המקורית - חילוץ הצנחנים מהשטח.
עד מהרה הבחנו בשתי קבוצות צנחנים שהתחפרו עשרות מטרים זאת מזו מאחורי תלוליות עפר עלובות. הפניתי את הטנק לעבר קבוצת הצנחנים הראשונה שהבחנתי בה מימיני. חיים צעק להם שיתמקמו לצד הטנק וינועו בחסות המגן שהוא מספק להם, לכיוון תעלה שהיתה כמה עשרות מטרים מאיתנו. בעת שארבעת החיילים הבריאים בחבורה נשאו על כתפיהם את חבריהם הפצועים עוררה פעולת החילוץ את המצרים והביאה להסתערות מחודשת של על הטנק. רק ירי פגזים לכיוונם ולכיוון התעלה שהתחפרו בה, ציננה את התלהבותם ושלחה אותם בחזרה למחפורותיהם, לא לפני שהשאירו נפגעים רבים בשטח. לאחר זמן שנמשך כנצח הצלחנו להעביר את הצנחנים לתעלת ההשקיה מאחורינו - שהסתבר ששהו בה צנחנים נוספים - והתפנינו לחלץ את קבוצת הצנחנים השנייה.
כל אותה עת המשיכו המצרים לירות עלינו בחמת זעם ואף פגזי מרגמה נוספו לשמלים. בינתיים הבחנו במרחק כמאתיים-שלוש מאות מטרים מאיתנו, בשני טנקים נוספים שלנו שנפגעו, אם כי הפעם הצליחו אנשי הצוות להיחלץ באמצעות טנק שנלחם בסמוך אליהם. תוך ניסיון מתמיד להתחמק מהשמלים שנורו לכיוונינו בכמויות היסטריות וירי על המצרים המחופרים למניעת הסתערויות רגליות נוספות, הפניתי את הטנק לעבר הצנחנים שהתחפרו כמאתיים מטר מאיתנו. לפתע הזדעזע הטנק ונעצר. לא הבנו מה קרה וחיים ביקש שאעביר להילוך אחורי ואסע רברס. בעודי מעביר הילוך ספג הטנק חבטה עזה נוספת והזדעזע שנית. שילבתי את ההילוך האחורי ולחצתי בעוצמה על דוושת הגז. קול חריקה איום מלווה בשפשוף עז נשמע היטב בחלל הסגור. מבעד לפריסקופים של תא הנהג יכולתי להבחין בשני הזחלים שנפרסו לפני הטנק. אולם מה שהטריד אותי יותר מכל היתה העובדה שזיהיתי תנועה חשודה עשרות מטרים מאיתנו, במחפורת המצרית. החיילים שם הרימו את ראשם מהמחפורת ובחנו את הטנק. מיד הבנתי שנפגענו וביקשתי מחיים שיצודד את הקנה כדי שאוכל להימלט עמם מהצריח. אולם פעולת הצידוד כשלה, הצריח נתקע.
ניסיתי לשחרר את מדף החילוץ אולם גם הוא היה תקוע. תחבתי בסרבלי כמה חפיסות סיגריה וכעשרה רימוני יד שהוצאתי מתוך ארגז הרימונים. וכך, חמוש ברימונים נוספים על אלה ששכנו כבר בבטחה במעמקי כיסי הסרבל, תת מקלע עוזי וסיגריות כמובן, השתחלתי בפתח הצר בין תא הנהג לצריח ומשם הצטרפתי לחברי שחיכו לי מחוץ לטנק. הסתתרנו מאחורי הטנק ובחנו איש את רעהו. לשמחתנו כולנו היינו שלמים ובריאים. קסדתו של אלי היתה שמוטה על פניו, ניסים לפת את העוזי ושלח מבטים מבוהלים לכיוון הכוחות המצריים, ואילו פניו של חיים האפירו למרות האבק שכיסה אותם. הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי שאני חייב לקחת את העניינים לידיים לפני שהמצרים יתעוררו וישובו להסתער עלינו. צעקתי לצנחנים להצטרף אלינו ואמרתי לחברי, "חבר'ה, איך שהצנחנים מגיעים אלינו ניסוג אחורנית לתעלה תוך כדי ירי לכיוון המצרים." בתוך דקות הצטרפו אלינו הצנחנים, וידידינו ממול התעוררו גם הם והחלו לירות עלינו בנשק קל בליווי ירי טילי נ"ט ופגזי מרגמה. קל היה להבחין בנחישותם לסיים את מלאכת החיסול שהחלו בה. הוריתי לכולם לרוץ לכיוון תעלת ההשקיה ובעודם עושים כך זרקתי שלושה רימוני יד לכיוון המצרים שדלקו בעקבותינו. פעולה זאת החזירה אותם למחפורת ואפשרה לכולנו להגיע בשלום לתעלת ההשקיה האחורית לאחר ספרינט מהיר מהטנק הפגוע, שלא היה מבייש גם אצן מקצועי.
לא התקשינו לראות שעברה על הצנחנים טראומה לא קלה במהלך השעות האחרונות. הם סיפרו שעל פי פקודת המבצע הם היו אמורים לטהר את אזור החווה הסינית מחוליות קומנדו. אולם תוך כדי היתקלות נוכחו לדעת כי מדובר בהרבה יותר מחוליות קומנדו וכי למעשה נתקלו במתחם מצרי משוריין ומצויד היטב, שעשה בהם שמות. הדבר היחיד שעניין את החיילים היה, האם נשארו גופות בשטח והאם כל הפצועים חולצו משם. שני דברים הדהימו אותי במפגש עם הצנחנים. ראשית, אחוות הלוחמים שהתגלתה הן בדאגתם לחבריהם והן ביחסם אלינו, המושיעים כפי שקראו לנו, אף שלא נראה שסייענו להם. שנית, נדהמתי לגלות שהם היו יחפים. תמונת המצרים שנסו יחפים על נפשותיהם במלחמת ששת הימים עלתה בבהירות לנגד עיני והתקשיתי לעכל אז את הסיבות שהביאו גם את הצנחנים לסגת יחפים משדה הקרב.
שהינו עם הצנחנים בתעלה, ארבעה טנקיסטים שנחלצו זה עתה בעור שיניהם ממפלצת קרב שהפכה כמעט למלכודת אש. טנקיסטים שקוד הלחימה שלהם שונה בתכלית השינוי מקודי הלחימה של החי"רניקים בכלל, והצנחנים בפרט. אבל למרות השוני המהותי בינינו, נוצרה אחווה משונה שוודאי לא היתה מושגת בימים כתיקונם. בעוד שלושת חברי חברו לכלל הצנחנים, חברתי לחובש היחידתי ועזרתי לטפל בפצועים. אודה ואתוודה, זאת היתה הפעם הראשונה, וכנראה גם האחרונה, שהתנדבתי לטפל בפצועים (אני אולי "גיבור" גדול, אבל דם הוא מהמראות הפחות מלבבים בעיני). זכור לי פצוע קשה שהגיע עם פגיעת כדור בחזה, מגואל כולו בדם. חסמתי לו את מקום הפגיעה והחובש הזריק לו מורפיום לשיכוך הכאבים, אבל את ידידנו עניין רק דבר אחד - מה קרה לנשק שנשמט מידיו במהלך החילוץ. הרגעתי אותו שהנשק נמצא בידי אחד המחלצים. רק אז נפנה הפצוע לברר עם החובש את מהות פציעתו.
מיותר לציין כי בזמן שחיכינו לחילוץ, לא קפאו המצרים על שמריהם והמשיכו לירות לכיווננו ללא הפסק. התרחיש הקבוע היה כדלהלן: פגיעת פגז מימין לתעלה, פגיעת פגז משמאל לתעלה ופגז בתוך התעלה. כך, תחת הפגזה בלתי פוסקת, התקדמנו שפופים בתוך התעלה ומדי פעם השבנו אש כדי להכריז שאנו עדיין חיים ובועטים. כל פגז שנפל כיסה אותנו בחול המדברי הצהוב, ולעתים קיפצו שברי אבנים על קסדותינו כאילו הזכירו לנו שבכל רגע עלול הדבר האמיתי לפגוע בנו. הניסיונות לחלצנו באמצעות זלדות ארכו כחמש-שש שעות, ונכשלו פעם אחר פעם עקב מטר הפגזים הבלתי נלאה שהמטירו המצרים עלינו ועל המחלצים, מלווה ירי טילי נ"ט אינסופי כמעט. בזמן הזה פגשתי שני לוחמים מבוגרים, שניכר היה שהם מפקדי כוח הצנחנים המוכה. הם נראו מותשים ועיניהם ברקו על רקע פניהם המפויחות העטורות זיפי זקן בני מספר ימים. הם התעניינו לאיזה כוח אנו שייכים וכשאמרתי שהמג"ד שלנו, אהוד, קיבל את הפיקוד עלינו מיד לאחר שנחת מארצות הברית, נצצו עיניו של אחד המפקדים והוא מלמל לעצמו שהוא חושב שהוא יודע באיזה אהוד מדובר. במהלך התקדמותנו בתעלות על רקע הדי ההתפוצצויות, נתקלנו בטנק חילוץ מדגם שרמן. היה זה טנק דחפור שכף הדחפור שלו נתקעה בתעלה והוא נפל לתוכה. שני מפקדי הכוח הזהירו את חייליהם לא להתקרב לטנק מחשש שהוא ממולכד. זהירותם המופלגת הצחיקה אותי והודעתי להם נחרצות שאני נכנס לתוך הטנק ומנסה להרים קשר לגדוד כדי שיגיעו לחלץ אותנו. נכנסתי לצריח, פתחתי את מכשיר הקשר ושמחתי להיווכח כי הוא תקין ופועל כהלכה. כיוונתי את המכשיר לתדר הגדודי ומיד נשמעו קולות מוכרים. אהוד עלה מולי בקשר ויידעתי אותו כי הטנק שלנו נפגע, אולם כולנו בריאים ושלמים וממתינים עם הצנחנים לחילוץ. אהוד ענה כי עניין החילוץ בטיפול וכי הוא מקווה שהדבר יתבצע במהירות האפשרית. לאחר שסיימתי, העז אחד ממפקדי כוח הצנחנים להיכנס לצריח ויצר גם הוא קשר, כנראה עם דרג בכיר ביותר, בבקשה לזרז את החילוץ הצפוי.
בלית ברירה המשכנו להתקדם לאורך התעלה תחת טפטוף או מטר פגזים, תלוי במצב רוחם של המצרים.
לבסוף החל החילוץ המיוחל בשעות הצהריים, והזלדות שעטו לעברינו תוך חיפוי ירי תותחים ומרגמות. תחילה העמסנו על הזלדות את הפצועים הרבים ורק אחר כך פונינו עם הצנחנים לכיוון התאג"ד שמוקם סמוך למקום הפינוי.
עתה התחלנו מסע נוסף - מסע חבירה אל הגדוד שלנו.
הדבר הראשון שביצענו עם חילוצנו היה, לבחון איש את עצמו ואיש את רעהו. בלי להוציא הגה שלפתי חפיסות זיטאן מסליק הסיגריות שבתוך הסרבל וחילקתי לכל אחד מחברי. הצתנו סיגריה ראשונה בשרשרת סיגריות. איזו צחנה נעימה עלתה מהסיגריות והיוותה ניגוד מוחלט לצחנת הפגזים והטילים שהתפוצצו לידינו ולא יכלו לנו. לפתע נשמע קול התפוצצות אדיר ממש לידינו. משאית עמוסה תחמושת התפוצצה כמאתיים מטר מאיתנו ואיתה תותח 175 מ"מ שעמד בסמוך לה. לאחר שהבחנו כי חיילים רבים רצו למקום להגיש עזרה, הרמנו רגליים ונמלטנו לכיוון שיירת משאיות שנראתה כשיירת אספקה וחנתה כחמש מאות מטר מאיתנו. פעם נוספת גילינו כישורי ריצה מפתיעים והגענו לאחת המשאיות בטור. כיוון שבטננו קרקרה עליתי למשאית בחיפוש אחר חמישייה מבורכת שניתן יהיה לדלות מתוכה לוף, סרדינים ודיקטים. רק הפשלתי את הברזנט והבנתי כי ניצבת מולנו משאית תחמושת במלוא הדרה. זינקתי מיד מהמשאית וקראתי לחברי, "משאית תחמושת, בואו נסתלק מכאן."
אף פעם לא הערכתי את עצמי כרץ מוכשר, אך במהירות שיא נמלטנו מהמקום והגענו סמוקי פנים למאהל מפקדה שהוקם בסמוך. לאחר שנודע לחיילים במקום כי אנו שייכים לפליטי החווה הסינית הם מיהרו לדאוג לכל מחסורנו. החל מקופסאות לוף וסרדינים, כיכרות לחם שחור וכלה בסיגריות טיים וגלויות השק"ם המפורסמות. סוף סוף יכולנו להתפנק על ארוחת לוף דשנה, על קפה שחור שבושל לכבודנו מגרגרי קפה אמיתיים וכמובן על סיגריות כחול לבן אמיתיות. שבעים ומצוידים, החלטנו למלא את חובתנו המשפחתית והחברית ולכתוב גלויות. להורי ואחי כתבתי שהכול בסדר ולא יכול להיות טוב יותר, ואילו לאלה חברתי כתבתי בין השורות כי החיים כאן מסריחים - תרתי משמע.
לקראת שעות הערב הגיע למקום רכב מנהלתי ואסף אותנו לגדוד שלנו. כשהגענו לשם התברר לנו כי נפגעו כמה טנקים שהשתתפו עמנו בניסיון החילוץ מהחווה הסינית, וכי יש הרוגים ופצועים. זה אולי ציני לומר זאת, אולם העובדה שלא הכרנו למעשה אף אחד מהטנקיסטים שנפגעו, הותירה אותנו די שווי נפש לנוכח הידיעה. היחיד שהכרנו, וגם זאת לא אישית, היה המ"פ סוקניק שנפצע בלחימת הבוקר. אך ההשלכות היו שחיים ונסים קיבלו פקודה לעלות על אחד הטנקים ולהחליף אנשי צוות שנפגעו בו. מאז לא ראיתי אותם יותר. הם המשיכו את המלחמה באפריקה כנראה, ואילו אני הוצבתי במקום אחר לגמרי. אלי ואני סופחנו לזלדה מנהלתית, והתכוננו כולנו לצליחת התעלה הגדולה שהיתה אמורה להתבצע למחרת בבוקר.


מפגש היסטורי עם גיא - היסטוריה בלתי נגמרת
שנת 2000, השנה שהחלה את המילניום השלישי, שימשה גם עבורי קפיצת מדרגה לתחילתו של עידן חדש ואפל שסופו מי יֵדע.
בלחצם של בְּני וחברי הטוב פלץ, החלטתי לפנות למשרד הביטחון, כדי לבדוק את פשר התנהגותי בשנים האחרונות. בני הזכיר לי את שבירתי בעת שהרציתי ביום הזיכרון לשכבת הגיל שלו ושל בתי בחטיבת הביניים, על קורותי במלחמת יום כיפור. נשברתי לעיניהם הנדהמות של תלמידי חטיבת הביניים וצוות המורים, דבר אשר השאיר רושם עמוק יותר מפרטי המאורעות שסיפרתי, ואשר הפך לשיחת היום ביישוב הקטן שהתגוררנו בו. אז עדיין לא הבין בני מה קרה, אולם עם התבגרותו חש כנראה שיש דברים בגו'. פלץ לעומתו, שמכיר אותי מימים ימימה ואשר אני חשוף בפניו כספר פתוח, הבין מיד שאני שייך למשפחת ההלומים (הלומי הקרב) העלומים, וכי כדאי שאתבע את זכויותי ממשרד הביטחון. כך התחלתי מסע ארוך- אינסופי?- במחוזות קן הקוקייה.
על פי הנהלים ביקשתי להגיש תביעה להכרה ב"הלמותי". אולם לשם כך הייתי חייב לצרף מסמכים רפואיים מפסיכיאטר, המעידים כי נשרטתי וכי אני זכאי להכרה כשרוט על ידי משרד הביטחון. אולם מה יכולתי לעשות שסבלתי גם משריטה שהניאה אותי מכל מפגש ולו מקרי עם פסיכיאטר? עד עתה לא חשתי כל צורך בכך, ואכם בדרך כלל מתעורר הצורך בקרב ההלומים רק לאחר שנים רבות ממועד האירוע הטראומתי.
עד מהרה הפכה עבורי דרישת אגף השיקום למרדף הזוי ומבזה להשגת מסמכים פסיכיאטריים. נאלצתי לפנות לרופא המשפחה כדי שיפנה אותי לטיפול פסיכיאטרי, ומתוך רשימת רופאים שקיבלתי פניתי אקראית למי שיכול היה לקבלני מידית. קבענו פגישה בקליניקה הביתית שלו.
הגעתי באחד הערבים לבית דירות, נעמדתי ליד האינטרקום וחיכיתי שכל הדיירים שעמדו להיכנס לבניין יכנסו, ורק אז לחצתי על לחצן הדירה המתאימה. מבטא ייקי כבד שאל לזהותי והזמין אותי לעלות. נבוך מכל האנשים שהתכנסו במעלית, חשתי שאני שקוף בפניהם וכי ידעו לאן מועדות פניי. יצאתי בהקלה מהמעלית ולאחר שווידאתי שאני לבדי בקומה, מיהרתי לצלצל בפעמון הדלת והתפללתי שאוכל להיכנס לפני שמישהו מהשכנים יבחין בי. את הדלת פתח איש מבוגר נמוך קומה, אשר ביקש שאשב בפינת המסדרון, עד שיוכל להתפנות אלי. את זמן ההמתנה ניצלתי לבחינת המקום שנקלעתי אליו, שנראה כי התאמצו להחזירו אל תחילת המאה העשרים – רצפת הסלון היתה מכוסה שטיחים פרחוניים כבדים, רהיטים ישנים ודהויים אכלסו את פינת הישיבה ואת פינת האוכל, ושתי וזות ענקיות מלאות פרחי פלסטיק ניצבו על שולחן האוכל ועל שולחן פינת הישיבה. תמונות פרחוניות גדולות כיסו את הקירות וחסרו רק ממטרות במרכז חדר האורחים, כדי להשלים את ההרגשה שאנו בלב הטבע המוריק. את התפעלותי מהעיצוב "המקורי" קטעה נהמה ייקית שזימנה אותי הפעם להיכנס קליניקה. זיגמונד הפרחוני ישב בחדר הקטן ספון בכורסה גדולה, עטוף חלוק משי, פרחוני כמובן, והחזיק בידיו מחברת דקה. השילוב בין משקפיו חסרי המסגרת לגבותיו העבותות המאפירות שהתנוססו מעל עיני תכלת דלוחות, השווה לו מראה של דמות דיקינסית טיפוסית, ואלמלא גילי הייתי אומר אף מפחידה.
לאחר שסיפרתי כי הגעתי אליו בעקבות דרישה מאגף השיקום של משרד הביטחון, החל זיגמונד פרח לפשפש בקורותי וללא שהות מיותרת הביאני למחוזות הלא רצויים של מלחמת יום כיפור. סיוט המפגש הסתיים לאחר כשעה, והדוקטור קבע לי מועדי פגישה נוספים - מדי שבועיים - והעניק לי שי: מרשם לכדורי הרגעה.
יצאתי מזועזע מביתו של זיגמונד, ומיהרתי לבית המרקחת הקרוב. זאת היתה יריית הפתיחה במסע הסיזיפי של בליעת כדורים שונים ומשונים. אולם כבר לאחר ימים ספורים הפסקתי לקחת את הכדורים שגרמו לכאבי תופת והזעות יתר. שלושה-ארבעה מפגשים נוספים הבהירו לשנינו שאין טעם להמשיך וכי עדיף שהטיפול ייעשה דרך משרד הביטחון.
מצויד בחוות דעתו של זיגמונד פרח, לפיה ברור בעליל שאני סובל מתופעות פוסט טראומתיות הקשורות למלחמת יום כיפור ולקרבות שהספקתי לעבור בה, ניגשתי לאגף השיקום והגשתי פעם נוספת תביעה להכרה בנכות נפשית. אולם היתה זאת רק ראשיתה של דרך ייסורים ארוכה ובירוקרטית. לפתע "נזכרו" במשרד הביטחון שאין להם אסמכתא שאכן השתתפתי במלחמת יום כיפור. משהפניתי אותם לבניין הסמוך, ללשכת שר הביטחון, לבדוק את הנושא עם אהוד ברק (ראש הממשלה ושר הביטחון באותה עת) ועם משה סוקניק עברי (האלוף משה עברי, אשר היה המ"פ שלי בחווה הסינית), נעניתי שאין זה מתפקידם של פקידי האגף לבדוק האם השתתפתי במלחמה וכי עלי להביא את כל המסמכים המעידים על כך. אין צורך לציין שאם הייתי מודע לבקשה הזאת כבר בזמן המלחמה הארורה הייתי ממציא לפקידים החרוצים גם מסמכים המעידים על מותי במלחמה, נפילתי בשבי, או אולי על היותי נעדר - הרי מדובר במלחמה הכי "מסודרת ומאורגנת" שעבר עם ישראל מאז ומעולם. מזלי שפר עלי לבסוף כשגילו בתיק הנכה שלי תביעה להכרה בנכות נפשית עקב מלחמת יום כיפור, שהגשתי ב-1976 ואשר סתמה את הגולל על כל דרישותיהם.
שלושה חודשים לאחר הגשת התביעה למשרד הביטחון, זומנתי לוועדה רפואית באיכילוב. בינתיים נשלחתי לפגישה עם פסיכיאטר שאמור היה לאשש את קביעתו של זיגמונד. הפגישה עמו נקבעה ליום שישי בבוקר במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. הגעתי לבדי לשער הכניסה הראשי של תל השומר וכששאל המאבטח לאן מועדות פני, מלמלתי חרש כי הגעתי לבקר חבר במחלקה הפסיכיאטרית וביקשתי שינחה אותי כיצד להגיע לשם. העדפתי לחנות בחניון ההוספיס הסמוך ולצעוד ברגל כמה מטרים עד למחלקה הפסיכיאטרית.
לשם שינוי נפגשתי הפעם עם אדם הרחוק מלהזכיר את זיגמונד מיודענו. ניתן לתארו אפילו כדמות רגילה שבמקרה נקלע לעבוד בקן הקוקייה הזה.
במהלך התחקיר המקיף, הנוקב והחודרני שערך לי, כשלו ניסיונותי להחזיק מעמד ועד מהרה הפכתי לשבר כלי הפולט מפיו רסיסי משפטים ומנסה לשווא להיאחז בקרקע ההווה ולא להיגרר לתהומות העבר. בתום שעה הזויה, רווית דמעות, רעידות וזיכרונות שאיימו לקבור אותי חי, הסתיים המפגש הקשה עבור שנינו ושוחררתי לדרכי. לאחר שהגעתי הביתה, פניתי היישר לחדר השינה, ללא מילה לאשתי או לילדי, ושקעתי בשינה עמוקה עד למחרת.
כשבועיים לאחר מפגש הבוקר הקודרני, קיבלתי שיחת טלפון. האיש מעברו האחר של הקו הציג את עצמו כגיא וטען כי הופנה על ידי משרד הביטחון, על מנת לקבוע לי מפגשים טיפוליים.
קבענו מועד לפגישה הראשונה והפעם הודעתי למאבטח כי פני מועדות להוספיס - כך לא יֵדע, חשבתי, כי לקן הקוקייה מועדות פני. חניתי בפינה מוצלת במגרש החנייה של הקן ונכנסתי בשעריו חמוש במשקפי שמש, טלפון סלולרי כבוי ועל פני ארשת של "אני לא שייך בכלל לכאן, סתם במקרה מסתובב במקום". הגעתי לחדרו של גיא, דפקתי על הדלת הסגורה והמתנתי בנשימה עצורה לראות מיהו הטיפוס שיקבל את פני.
קול נעים קרא לי להיכנס, ומאחורי שולחן משרדי עמוס לעייפה בניירות מפוזרים ומחשב ישן, ישב בחור כבן ארבעים. הוא לבש סוודר ישן שמתחתיו בצבצה חולצה מקומטת, ג'ינס מהוהים ונעל מגפי בוקרים חומים. שערו החום החלק גלש על עורפו ולהשלמת התמונה, הרכיב משקפי ג'ון לנון עגולי מסגרת. כאילו ניסה לומר: "היי, אל תחשבו שאני רופא או משהו כזה, אני בסך הכול סטודנט נצחי הנמצא בחופשה בקן הקוקייה". את קירות החדר עטרו שתי עבודות יד עם הקדשה ממטופליו, ובצמוד לפקס ולמדפסת הישנים, ניצבו על אדן החלון קומקום חשמלי וערכת קפה.
גיא קם ממקומו ולחץ את ידי בחום. הוא הזמין אותי לשבת על כורסה נמוכה בפינת החדר והתיישב על כורסה דומה מעבר לשולחן הקטן שהפריד בינינו, ושעליו כבר המתינה חבילת ממחטות נייר. לא שיערתי כמה שימושיות הן תהיינה. גם לאחר שהתיישבתי מולו באטיות לא הייתי רגוע, ושיחקתי ללא הרף במכשיר הטלפון הסלולרי שלי. גיא, שהבחין כנראה בעצבנותי ובמבוכתי מהמעמד, הציע לי כוס קפה ופתח בשיחה קלה. הוא הציג עצמו כרופא פסיכיאטר המתמחה בטיפול בהלומי קרב נכי צה"ל. על שאלתי האם הטיפול שאני אמור לעבור אצלו יימשך שבועות או חודשים, ענה גיא שלכל מטופל יש קצב התקדמות משלו, בהתאם לטיפול שמתאים לו. וכששאלתי האם יש סוף לטיפולים האלה, התחמק גם הפעם ממתן תשובה ישירה וענה שכל אחד קובע לעצמו את סוף הטיפול על פי שיקוליו וקצב התקדמותו. אז עוד לא ידעתי שאלו תשובות גיא טיפוסיות, כלומר הימנעות מתשובות חד-משמעיות ואקסיומטיות. הוא נהג באדיקות רבה להשאיר את ההחלטות הנוגעות להמשך טיפול ולצורת טיפול בידי המטופל עצמו, וכיוון רק בעקיפין ובעדינות.
המפגש הראשון עבר די מהר ואפילו בשלווה יחסית, ובסיומו קבענו סדר מפגשים קבוע.



שני מפגשים שבועיים בקו הקוקייה
פעמיים בשבוע - בימי שני וחמישי - באיחור קבוע של רבע שעה עד חצי שעה, התייצבתי למפגשים עם גיא, שכללו תמיד חבטות פתיחה הדדיות. לא הפסקתי להקניט אותו על מצעד השרוטים שסידר לו משרד הביטחון – כמו מוצרים על סרט נע במפעל המשגשג בלי קשר למצב הכלכלה העגום במדינה.
כל המפגשים כללו כמובן את טקס הכנת הקפה, כאילו בפגישה עסקית או חברתית עסקינן ולא בחקר עבר מאיים. שניים שלושה מפגשים עקרים לכאורה עברו על כוס קפה עד שהתחיל האקשן האמיתי, והם שהכינו אותי להקזת המורסה המוגלתית שנוצרה ב-1972 ו-1973 ומאז סירבה לשחררני ממאורעות העבר. לאט לאט הצליח גיא לקלף ממני מעטפת ועוד מעטפת שיצרתי כדי לגונן על עצמי מעברי, ולחשוף את האמת שהסתתרה מתחת למסכות שהרכבתי בניסיון להתמודד עם העולם.
פרידתי מכל מעטפת ומסכה לוותה בהרבה ממחטות נייר ובהרבה כוסות מים להקלת החנק שתקף אותי. ולא פעם נדרשו לי דקות התאוששות ארוכות, כדי שאוכל לחזור ממסעי לעבר המטריד אל הווה המצריך התמודדות עמו. בטרם עזבתי בתום כל מפגש, שטפתי בדרך כלל את פני ואז יצאתי "כמו חדש" אל רכבי ובמוחי מחשבה אחת – להגיע הביתה ולישון עד הלילה ואם יתמזל מזלי, עד הבוקר שאחרי.
לעתים התנהלו מפגשי עם בני ביתי בשעות הבוקר בלבד, לאחר שמאורעות היום הקודם הכריעו אותי. רק אשתי ידעה על מפגשי הקבועים עם גיא והבינה מה עובר עלי, בעוד שלילדי תירצתי את מצבי במחלת הנשיקה שלכאורה חליתי בה. איש לא שאל דבר אבל בחלל הבית ריחפו סימני שאלה, ותהיות רבות נותרו ללא מענה, לפחות בחודשים הראשונים.
לאחר כשני חודשי מפגשים אינטנסיביים עם גיא, הגיע מועד זימוני לוועדה רפואית שנועדה לקבוע לי אחוזי נכות נפשיים. ביום רביעי, בארבע אחר הצהריים, הגעתי לבית סורסקי בבית החולים איכילוב בתל אביב ועליתי לקומה הראשונה. מסרתי את הטפסים באשנב המיועד לכך בשלוות נפש מעושה, כאילו זימוני לוועדה אינו קשור אלי. חמוש במשקפי שמש פניתי לחדר הוועדה בקצה המסדרון וחשתי איך ננעצים בגבי מבטיהם של שאר באי הוועדות. כאילו אמרו: אנו יודעים לאן מועדות פניך. התיישבתי על ספסל מול חדר הוועדה וכעבור דקות ספורות הצטרף אלי טיפוס הלבוש בבגדים מלוכלכים ונעול נעליים מרופטות פרומות שרוכים. פניו היו מכוסות זיפי זקן ושערו המדובלל פרוע ומלוכלך. האיש התחיל לצעוד הלוך ושוב במסדרון ומלמל מדי פעם הברות לא ברורות, לפתע הפסיק את שיטוטו ושאל אותי עניינית האם התחילה הוועדה לקבל מוזמנים. לא קשה היה להבחין שמדובר באחד שהתכונן לוועדה, על פי עצותיהם של יודעי דבר. עוד טיפוס שהחליט כנראה כי שווה לנסות לזכות בגימלה נאה של משרד הביטחון. הופעתי - לבוש בגדים מסודרים ותואמים, מגולח למשעי ומדיף ניחוח אפטר שייב משובח - היוותה ניגוד קיצוני לדמות הנווד המרושל שהסתובב במסדרון. כעבור דקות ספורות הוכרז שמו של הנווד וכרבע שעה מאוחר יותר כבר יצא האיש מהחדר והתרחק בצעדים נמרצים בעודו משוחח בקול רם וברור בטלפון הסלולרי שלו.
אחר כך קראו בשמי ונכנסתי לחדר. התיישבתי מול שולחן משרדי, החלפתי את משקפי השמש במשקפי הראייה שלי והתפניתי לבחון את הצוות שישב מולי. הופתעתי לראות בחורה צעירה שרשמה את פרוטוקול הוועדה ולצדה שלושה פסיכיאטרים שנראו כאילו יצאו מסרט אימים ישן. שני גברים ואישה, שאת גילם הממוצע הערכתי ב-280 שנה. הם אלה שאמורים לשמוע אותי ולקבוע את אחוזי הנכות שלי על בסיס סעיף "פוסט טראומה" שאולי שמעו עליו, אבל ודאי לא התמחו בו. הרגשתי שאני נמצא במלכוד: מצד אחד שלושה זיגמונדים טרחנים ומצד אחר מזכירת ועדה בגילה של בתי, אשר בפניהם עלי לחשוף את צפונות לבי.
הזיגמונדית פנתה אלי ראשונה. היא הסירה את משקפיה עבי העדשות שיצאו מהאופנה בשנות החמישים של המאה העשרים, החליקה בידה הגרומה את שערה הצבוע שנאסף בתסרוקת בננה, ושאלה אותי בקול צווחני - גבוה יותר ממצו סופראן - ממה אני סובל. התפתיתי לומר לה שאני סובל מעצם הימצאותם עמי בחדר, אולם התאפקתי וניסיתי לענות בנימוס על שאלתה. הטרחן מימינה, כחוש ומצומק, מצויד אף הוא במשקפיים עבות עדשות שהסתתרו תחת גבות עבותות, שאל אותי מה מפריע לי בתפקודי היום יומי. לכו תסבירו לו שהתייצבותי מול צוות מנצח כזה, לא רק שיכולה להפריע לתפקודי היום יומי, אלא אף לגרום לי לסיוטים של ממש. אולם גם הפעם השתדלתי לענות בנועם אך בקצרה. במשך כעשרים דקות ניסו השלושה לשאול שאלות חודרות עד שלבסוף נמאס כנראה, לזיגמונדים ממני, והם החליטו לסיים את שיחת הוועידה החד צדדית הזאת. מיהרתי לצאת מהחדר, מהבניין, ופניתי מזיע לרכבי, מתוך ידיעה שסביר להניח ש"נכשלתי". האבסורד הגדול הוא, שכישלון מבחינתנו הוא הכרה באחוזי נכות נמוכים ואילו "הצלחה" היא הכרה באחוזי נכות גבוהים. איזה עולם הפוך!
כעבור שבועות ספורים קיבלתי את תוצאות הוועדה, שקבעה לי 10% נכות. גיא טען כי האחוזים אינם משקפים את מצבי וכי לדעתו אני זכאי לפחות ל-30% נכות. כשלושה שבועות נוספים עברו עד שגיא קיבל לידיו את פרוטוקול הוועדה. בפגישה הבאה הוא קיבל את פני בזעם.
"מה אתה חושב לעצמך?" נבח לעברי, "מה זלזלת כל כך בחברי הוועדה? למה לא ענית להם על שאלותיהם? למה לא גילית להם את מכלול בעיותיך? למה הצגת עצמך כמסוגל לתפקד בחיי היום יום?" חייכתי לנוכח זעמו האמיתי ומבול התוכחות ששטף אותי. ביקשתי שיירגע והסברתי לו כי איני מתכוון לחשוף את עצמי בפני כל זב חוטם וכי איני מוכן להישבר בפני זיגמונד זה או אחר, על מנת ליהנות מאחוזי נכות. לאחר שנרגע קמעה, החלטנו שאערער על תוצאות הוועדה. גיא הנחה אותי מה לומר לוועדה החדשה שאמור הייתי להופיע בפניה שישקף את מצב בריאותי האמיתי, וכן צייד אותי בחוות דעת חדשה.
יום רביעי בשעה ארבע אחר הצהריים, בית חולים איכילוב, בניין סוראסקי, קומה ראשונה, שלושה חודשים מאוחר יותר, הגעתי לוועדה הנוספת שנקבעה לי. שוב אותו אשנב, אותו פקיד, ואותו מקום בסוף המסדרון. המתנתי מול חדר הוועדה מכונס בעצמי, נזכרתי בעבר ושקעתי במצב רוח קודרני. קריאה בשמי קטעה את הרהורי ונכנסתי אל חדר הוועדה. הפעם נכונה לי הפתעה: את זבת החוטם החליפה גברת מבוגרת שהציגה את עצמה כעובדת סוציאלית וכמזכירת הוועדה. אולם לצדה ישבו שלושת הזיגמונדים בהרכב מלא.
השאלות היו אמנם אותן שאלות, אולם העלאת הזיכרונות והנבירה במאורעות העבר הביאו אותי למצב רוח מסוים, ובזמן שעניתי בפירוט על שאלותיהם נשברתי, כפי שקרה לי רק במפגשים עם גיא. פרצי השבירה השפיעו על הזיגמונדים והם גילו כלפי אמפטיה, וכיבדו אותי בממחטות נייר ובכוסות מים כדי להקל עלי. אותן שאלות ואותן תשובות אך הפעם הוחלט להעניק לי 30% נכות לצמיתות.
"הצלחתי" בוועדה.
חמוש בתעודת בוגר החווה הסינית ושרוט רשמית, המשכתי במפגשים הדו-שבועיים עם גיא. כל מפגש התחיל בשיחה על ענייני היום בליווי כוס קפה ונגמר בכל פעם במחוזות אחרים. פעם הובלתי למישורי החווה והרחתי את העשן והאפר שסביבי, את ריח הזיעה מהמדים הקרועים של חיילי 890 - או נכון יותר שרידי 890 - ואת ריח הדם בעל הארומה החריפה של הפצועים השוכבים סביבי בתעלה. שמעתי את קולות הפגזים הנוחתים מסביב לתעלה ובתוכה, קולות איומים שהתערבבו עם זעקות הפצועים ואנחותיהם, ועם קולות המפקדים הזוטרים הממריצים את החיילים לנוע בתעלה, בעוד מבטם של מפקדיהם הבכירים אומר ייאוש וכישלון. בכל פעם ניצבתי שם בודד, ומבעד למסך הריחות, הקולות והפרצופים שמעתי את קולו המקוטע של גיא שניסה להבקיע את דרכו אלי. לעתים רק בטלטולים עזים וקריאות רמות הצליח גיא להרגיעני כי הוא נמצא עמי כדי לעזור לי והחזיר אותי מהמציאות של אוקטובר 1973 אל המציאות של שנת 2000.
פעם אחרת מצאתי את עצמי בלשכתו של אמזלג ברפידים. פקידתו טורחת על ציפורניה העשויות, בעוד שאר פקידות הלשכה מצחקקות בקול בחדר הסמוך תוך סיפור חוויות סוף השבוע. אמזלג במדיו המצוחצחים נועץ בי מבטים נוקבים ומתחיל לשאוג, פרצופו מתנפח כנחש העומד להכיש את טרפו למוות. ואני מסתכל עליו וממאן להאמין כי האיש שקצף מכסה את זוויות פיו הוא מג"ד בצה"ל המנהל משפט נגד מט"ק, שכל אשמתו היא שסיפח לעצמו אשמה לא לו. כשאני מביט דרוך באמזלג, אני שומע רחש בלתי פוסק של קולות אחרים המנסים לומר לי משהו, לעתים בדרכי נועם ולעתים בתקיפות, ונדמה לי שאני מזהה את קולו של גיא. אולם אז מורה אמזלג למזכירתו, שעדיין שקועה בציפורניה, להביא מספריים. היא גוזרת את דרגותי ואני מתחיל לרעוד, להזיע, להיחנק ואיני יכול לראות דבר מבעד לעיני העצומות בחוזקה. איני יכול לצאת מלשכתו של אמזלג, למרות הקולות המאיצים בי לעשות כך. הרעד אינו מרפה, הזיעה ניגרת ומישהו אוחז בכתפי ומנסה לחלץ אותי בכוח. גיא מנסה להרגיעני אבל אני נמצא שם לבדי ואף אחד אינו יכול להבין את מצבי.
כוס קפה, כמה מילות נימוס ואני מאבד את גיא וחוזר לפריקסט ברפידים. אני נכנס לחדרי הלוהט, לרגלי נעלי המצוחצחות, הכומתה השחורה מוטה מעט הצדה על ראשי ומדי הא' שלי ערומים מדרגות. אני מוציא נייר מכתבים וכותב מעין צוואה לבני משפחתי ולאנשי יחידתי, פותח את הארונית שלי, מוציא את העוזי המשומן, וכאילו לא עשיתי זאת בעבר, סוחט באטיות את הדק העוזי הלחוץ לבטני. אני מרגיש את רתיעת הנשק כשהכדור משתחרר מהמחסנית, עובר בקנה וחודר לגופי. חום נעים מתפשט בחלל בטני ואילו ידי האוחזות בנשק נהיות אט אט דביקות. אני מרגיש כיצד נשמט העוזי אל רצפת החדר ואני מועד אחורנית. ראייתי מתערפלת ועמה הכרתי, אך במקום שקט נשמעות קריאות רמות וידיים איתנות מנענעות אותי בחוזקה. לפתע אני שומע את קולו של גיא המבקש ממני לחזור אליו ולהיות איתו.
במשחק הפינג פונג שאנו משחקים מנסה גיא לחדור את צפונותי ואילו אני מנסה לא לחזור לעבר. לפעמים אני מנצח, אולם יותר פעמים אני נכשל. גיא מנסה להיות גם בהווה וגם בעבר, אולם הוא אינו מבין כי במסעותי בזמן איני לוקח טרמפיסטים.


ערב יום הזיכרון
יום חמישי שלפני יום הזיכרון 2004, התחיל באופן מסויט. כהרגלי מדי בוקר אספתי בשש וחצי את העיתונים מסף דלתי, הכנתי לעצמי את מאג הקפה הראשון של הבוקר והתחלתי לעלעל ב"ידיעות אחרונות" ולאחריו ב"מעריב". ואז חטפתי אגרוף לפרצוף. מעל כותרת העיתון התנוססה הפנייה לכתבה על החווה הסינית במוסף סוף השבוע של העיתון. רפרוף על כותרות המשנה בכתבה זרק אותי שוב למאורעות המלחמה. החלטתי לא לקרוא את הכתבה וחשבתי לבטל את פגישתי הקבועה עם גיא, כפי שנהגתי לעשות לפני כל יום כיפור ויום זיכרון. בסביבות עשר יצאתי לסידורים, ואז גמלה בלבי ההחלטה לא לבטל הפעם, כדי שנוכל להתחיל בהקלטת מפגשינו במטרה לשמוע את המוקלט מאוחר יותר, על מנת לנתח ולהבין למה איני מצליח להתגבר על המחסום שעוצר אותי.
הגעתי לפגישה מצויד במכשיר הקלטה, והתמסרנו לריטואל הקבוע של הכנת הקפה. גיא הלך להביא חלב ואני הרתחתי את המים והפעלתי את מכשיר ההקלטה. דיברנו על הא ועל דה, התבדחנו, וכל הזמן הזה הקליטה אותנו הקופסה השחורה, כאילו ניחשה שהכול העמדת פנים לפני שנוכל לגעת בלב העניין.
אז הובלתי אותנו לדבר האמיתי - תמיד אני הוא שהוביל, משום מה, לדבר האמיתי - לסיבת הקלטת הפגישה. תחילה סיפרתי לגיא על הסנוקרת שחטפתי הבוקר ואילו גיא וניסה להסביר לי בדרכו המלומדה את פשר "חוויית" הטראומה העוברת עלי. כזה הוא גיא, כדי לתת לי הרגשה טובה נהג לחלוק עמי תזות מקצועיות ולתת את ההרגשה שבסך הכול מדובר בשיחה בין שני אנשים משכילים בפקולטה למדעי המוח. בעת שניסה גיא להסביר לי את מהות הטראומה ואת הסיבות להתנהלותי במפגשים הרבים שעברנו, כבר לא נמצאתי שם. הרגשת מחנק אפפה אותי, זיעה קרה כיסתה את גופי וכמו שקרה לא פעם במפגשים איתו, נשברתי. כשאני נשבר איני יכול לתפקד או להגיב. קולו של גיא נשמע כמו זמזום טורדני, ראשי מתרוקן ממחשבות, ורק תחושת החנק מטפסת במעלה הסרעפת, ואוחזת בצווארי בלפיתה בלתי מתפשרת. איני יכול לעשות דבר ואני מרגיש אבוד וחסר אונים. גיא מנסה להגיע אלי בעזרת מילותיו ולהיות שותף לרגשותי, אך הוא יודע שבמצבי זה אין לי שותפים. איני רוצה שותפים ואיני זקוק לשותפים.
אט אט "חזרתי" לעצמי והתחלתי להגיב לדבריו של גיא, שבעקשנות ראויה לציון ניסה לדלות ממני תיאור של מה שעבר עלי. ולך תסביר לבן אדם שאני בסך הכול רוצה להגיע הביתה בשלום ללא שבירות מיותרות. לך תסביר לבן אדם שאני מפחד פחד מוות מיום הזיכרון עד כדי כך שהוא מגמד את טראומת החווה הסינית. לך תסביר לו שאני מפחד ביום כזה לשבת עם אשתי וילדי מול הטלוויזיה שמא אתפרק מולם לגורמים - ומזל גדול יש לי שאשתי משלחת אותי לחדרי ברגע שהיא קולטת שרגע השבירה קרב.
בהתעלמו מניסיונותי להסביר לו שזהו, חאלס, נמאס לנו לנסות לגעת ולהיכוות בכל פעם מחדש, התעקש גיא להתמיד בקו הטיפולי שלו ולהחזיר אותי שנית לחווה הסינית. התחלתי לתאר בנימה מרוחקת ובקור רוח, כאילו דיברתי על משהו שרחוק ממני ואינו נוגע לי. הלוואי. אולם עד מהרה נבקעו בקיעים בחומת ההגנה שלי ושוב נשברתי. גיא עודד אותי להמשיך לספר את חוויותי מהחווה וההתרסקות הבאה לא איחרה לבוא. דקות ארוכות חלפו עד שאספתי את השברים והמשכתי את סיפורי.
עוד מפגש פורה הגיע לסיומו ואיחלנו זה לזה איחולי חג שמח. לא היה לי ספק שאחד מאיתנו יעבור את החג בשלום. לגבי האחר, השארתי זאת בידיהם של אדוני הזמן...


 

 
התחברות לחברים



תאריך ושעה
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


FacebookTwitter

לייבסיטי - בניית אתרים