ניר שוורץ- הסיפור האמיתי

דף הבית >> סיפורים אישיים >> ניר שוורץ- הסיפור האמיתי

ניר שוורץ- הסיפור האמיתי
דמיינו שאתם נכנסים למקום כמעט וחשוך, אפוף עשן, ואתם מצליחים לראות רק את צלליותיהם של האנשים שמסביבכם. האורות מסביב מהבהבים בצבעים של אדום, כתום, צהוב, וכחול, כולם מזיעים ולא משנה כמה הם חזק הם יצעקו, אתם לא תשמעו מה הם אומרים, לא משנה כמה הם יעמדו קרוב אליכם. אתם רק תראו אנשים קופצים, צורחים ומזיעים.
דמיינו שאתם מטיולים בצפון הארץ. פתאום אתם מבחינים בלבנה צהלי"ת שנוסעת במהירות וחולפת על פניכם. אתם רואים חיילים, קסדות על הראשים, נשקים עם מכסניות בהכנס. רק תן את פקודת האש ותוך שניות מספר יישמע צרור יריות לעבר מטרת האויב. ואתה נמצע שם. באמצע. תקוע בין הצבא שלך לצבא האויב. אתה מאיץ בעצמך להסתלק משם כמה שיותר מהר, אבל זה לא משנה בכמה מטרים או קילומטרים התרחקת משדה הקרב אתה עדיין לא מספיק רחוק.

מציאות קשה. ככה אני חיי את מרבית ימי חיי לאחרונה. חי אותם בפחד מתמיד אשר לרוב הוא בכלל לא מוצדק.
המקום הראשון והאפל שתיארתי הוא מקום נהדר ומשמח למרבית האנשים. יש כאלה שאפילו ישלמו כסף בכדי להגיע למקום הזה, ולא, הם בכלל לא סדיסטים. המקום הזה הוא בסך-הכל רחבת ריקודים במועדון או אפילו באיזושהיא חתונה משפחתית.
המקום השני גם הוא לא כל-כך נורא. כל אחד שייצא לציול בצפון ארץ ישראל, באיזור הישובים דולב או אביבים יראה סיור צהל"י נוסע על הכישים שסמוכים לגבול הישראלי-לבנוני.
לא תמיד הייתי ככה. כשהייתי יותר צעיר הייתי הולך למקומות כאלה כל הזמן ומצליח להנות מהם. אני אומר "כשהיתי צעיר" כאילו אני בן 60. האמת היא שאני רק בן 24.
רק בן 24 אבל מרגיש כמו בן 60. אני לא מסוגל להגיע לשום מקום מבלי שהוא יעורר בי קונוצטיות של קרבות ומלחמה.
כל השינוי הזה שחל בי התרחש בעת שירותי הצבאי.
הייתי מפקד שריון בגדוד 82 בחטיבה 7. תפסנו קו בגבול הצפון.
אני הייתי מפקד במוצב בירנית. ישנה כוננות חמש וכוננות ספיגה אבל ישנו שקט. שקט רועש ומותח.
ואז, ביום בהיר אחד, הכל השתנה. השקט הפך להרעשה...
האירוניה היא שהכל קרה ביום שהכוננות ירדה למצב שתיים ואפשר היה לבצע סבב מוצבים ולהוציא אנשים הבייתה.
ב11- ביולי 2006, יום ראשון, צורי המ"פ אמר לי להכין את הציוד שלי ולהתכונן לנסיעה לקו דיווח 105 ולהצטרף לאלכס קושנירסקי ולצוות שלו ששהה שם לצורך חפיפה על המוצב. היינו אחרי כמה חודשים שבהם הייתה כוננות גבוהה ובאותו יום היא נרגעה, אז הוחלט לעשות סבב מוצבים ולהוציא אנשים הביתה. בדיוק כשהייתי מוכן לנסיעה צורי אמר לי שהוא מעדיף שאני אלך ביחד עם עוד מספר מפקדים להכין את החיילים החדשים שהגיעו אילנו עכשיו לפלוגה מההכשרה לכניסה לקו, ושגדי ילך ל- 105 במקומי.
הגענו לשטחי אש שליד קצרין. כל החיילים, וכך גם רוב הסגל סיימו עכשיו את האימון המתקדם או את קורסי הפיקוד. אני הייתי שייך למיעוט שהיה להם ניסיון בגזרה.
התחלנו את ההכנה. מלמדים תרגולות חדשות, מסבירים במה שונה הגזרה הזאת מכל גזרה אחרת, עוברים שיעורי תוד"א ומבצעים אימונים עם הטנקים.
בבוקר ה-12 ביולי 2006, יום שני, זה קרה. המלחמה התחילה. היא התחילה כיום קרב בודד שנקרא כ"חום היום". היינו באמצע של האימונים ואזז שמענו פיצוצים מכיוון רמת הגולן. בשרו לנו שמתנהל יום קרב. לא ידענו בידיוק מה קורה ואי-אפשר היה להשיג אף אחד מהקצינים הבכירים. לאט לאט זרמו אלינו הידיעות. היום קרב התחיל בחטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שני לוחמי מילואים על ידי החיזבאללה.
ואז הגיע הידיעה. טנק מהפלוגה שלי חצה את הגבול עם לבנון בנסיון לדלוק אחר החוטפים. הטנק עלה על מטען והתפוצץ. כל הצוות-ארבעה לוחמים, נהרג. התחילו שמועות על גודל המטען. דיברו על חצי או רבע טון של חומר נפץ. זה לא ממש לא עניין אותי. מה שהדהד לי בראש הייתה המחשבה על טנק שרוף ובו גופותיהם של ארבעה לוחמים מתים. מאותו רגע עברתי מאופוריה-אנחנו צבא חזק שלוחמי גרילה כדוגמת החיזבאללה לא יכולים להרע לו, לפחד. אולי הם יותר מסתם קופים עם רובים שכך דימיינו אותם.
ניסינו לברר מי החיילים שהיו בטנק. היה סבב מוצבים אתמול ואף אחד מהלוחמים בפלוגה לא ידע בידיוק מי נמצא איפה. את צורי לא הצלחנו לתפוס. זרמו אלינו שמות של כמעט כל לוחם בפלוגה. אחד השמות שקיבלנו היה של עמית. לעמית נשאר עוד ארבעה חודשים לשחרור. במשך רוב תקופת שירותו הוא היה גנון בקורס מפקדי הטנקים.
כל הסגל שהיה באותה עת בהכנה הכיר אותו. אמרו שהוא היה בחפיפה באותו מוצב ממנו יצא הטנק. לאחר כשעתיים בערך קיבלנו את השמות הנכונים. מפקד הטנק היה אלכסיי, הנהג הוא יניב, התותחן הוא שלומי והטען היה המפקד שהגיע לחפיפה. מיד הבנתי שהטען הוא לא עמית. הוא היה גדי. אותו גדי שנשלח לחפיפה במקומי. משהיוודע לכולם שעמית בחיים הם התחילו בצעקות של שמחה ואושר. עמדתי מולם. פשוט עמדתי. לא זזתי, לא דיברתי. פשוט עמדתי. עם כל הכעס שלי על תגובותיהם של כולם לא יכולתי שלא להבין אותם. הם כולם חדשים בגדוד, הגיעו רק אתמול או שלשום. הם לא הכירו אף אחד מהגדוד בעוד שאת עמית הם הכירו. הוא היה המפקד שלהם. איך אפשר להסתיר או להצניע שמחה כזאת? כשפתאום נודע לך שחבר שחשבת שהוא לא בין החיים חי ונושם? התיישבתי מתחת לאיזה עץ וישבתי עם עצמי. לא ידעתי מה לעשות. דמיינתי דבר אותו אני מדמיין ועליו חושב כל יום ולפעמים גם מספר פעמים ביום גם שלוששנים אחרי. דמיינתי איך ביום ראשון, ה-11 ביולי 2006 מתקשר לגדי לאמא שלו ואומר לה שהוא לא בא הבייתה או הולך להכין חיילים חדשים לכניסה לקו. הוא אומר לה שהוא מחליף אותי באיזה מוצב. אני מדמיין את השיחה הזאת כשיחה האחרונה של גדי עם אמו.
אני ממשיך לשבת מתחת לעץ. כל השאר אורזים את ציודם. ההכנה הופסקה וכולם מתכוננים לעלות למוצבים. לבסוף אני מחליט לשלוח SMS לעומר. עומר הוא חבר שלי מהטירונות. עכשיו הוא חייל בגדוד בפלוגה ב'. הוא הכיר את אלכסי מהילדות. אני כותב שאלכסיי נהרג. אני יודע שזה קר מידי לספר ככה למישהוא על מות חברו אבל באותה עת זה היה הדבר היחדי שחשבתי עליו. רציתי שהוא ישמע את זה מחבר, ושזה לא יגיע דרך שמועות. לפני כשנה עומר אמר לי שכשהוא קיבל את הידיעה הוא נכנס לשירותים שבמוצב בו הוא שהה ופשוט התחיל לשבור את האסלות ואת התאים.
חזרנו למוצבים, לתוך הטנקים. לאחר מספר ימים שהיינו על גבול ישראל-לבנון ו"מחקנו" את כל מוצבי החיזבאללה שהיו לאורך הגבול הוחלט על כניסה פנימה. הכניסה התמהמה קצת כי חיילי החיזבאללה עוד ירו עלינו ולנו לא היה כל מושג מאיפה. הוחלט שנצא למשימה שמטרתה הייתה למשוך את האוייב החוצא ממחפרותיו. המשימה יצאה בשעות הצהריים. עליתי על הטנק והתחלתי לנוע בצירים סמוכים לגבול ולעשות רעש. מטרת המשימה הייתה להוות מטרה נוחה לאוייב, למשוך אש, וששאר הכוחות שהיו באיזור יזהו את מקור ירי האוייב וישמידו אותם. בדיעבד אין שמח ממני שהמשימה נכשלה. הנסיעה עברה בשקט, לא ירו עלינו ולו פעם אחת. באותו יום התחלתי להבין שאנחנו באמת במלחמה.
הבנתי שאני במלחמה, אבל עדיין חייתי באיזושהיא אופוריה שאני מוגן. אני, בתור מפקד צוות טנק, מהטנקים בין הטובים בעולם מאחת החטיבות הוותיקות והמעוטרות ביותר בצה"ל מוגן לחלוטין. אני מאומן היטב ואף אחד לא יכל להרע לי. הרגשה זו התעצמה במיוחד בעיקר בגלל שרק חודש ימים לפני פרוץ המלחמה היה יום קרב בודד בגבול הצפון שנתי בו חלק. צלף של חיזבאללה פגע בחייל מחייל האוויר שעלה לתקן איזושהיא אנטנה ואנחנו, גדוד 82 מחטיבה 7 עלינו לעמדות אש ופשוט "הורדנו" את כל מוצבי החיזאללה שהיו פרושים על הגבול. הורדנו אותם כאילו היה מדובר בתרגיל באימון.

כולנו הרגשנו ככה. שלא יקרה לנו כלום. חשבנו שניכנס לתוך לבנון, נעשה את מה שאנחנו יודעים הכי טוב ונחזור חזרה לארץ עם עוד איזה מור"ק. הרגשנו כך למרות הטנק שעלה על מטען. אומנם חששנו יותר ממטענים, אבל התקינו לנו פלטות גחון לפני הכניסה ומחיילי החיזבאללה עצמם בטח שלא פחדנו.
מהר מאוד הבנתי שלא כך הולך להיות. זה לא אימון ולא עוד תרגיל.
אנחנו נכנסים בשעת לילה. לפני הכניסה עוברת קצינת השלישות ורושמת את השמות של כל לוחם שמתכוננן לחצות את הגבול. באותו רגע אני מתחיל להבין שהדבר היחידי הוודאי הוא שאני נכנס ללבנון. מכאן והילך הכל יכול להיות. אני שולח SMS לעמית, "אני נכנס, אוהב אותך, נדבר כשאצא".
אנחנו נכנסים דרך שער קטן, שער ברוחב קצת יותר רחב מרוחב הטנק. אנחנו נכנסים בטור, מסביבנו הרים וגבעות. מיד אני שם לב שאני נמצא בשטח נשלט, מלפני ומאחורי טנקים, אין לי לאן לסגת במקרה שיתחילו לירות עלי.
כל אזור הגבול היה מלא בשדות מוקשים. תפקידנו היה לנקות את השדות ולאפשר גישה לשאר הכוחות שיגיעו אחרינו. אנחנו נוסעים לאט, מתחילים לפוצץ מוקש אחר מוקש אחר מוקש. הרעש גדול, ועם כל פיצוץ עפים עליי אבנים ורגבי חול. שאר הצוות שלי יושב בתוך הטנק. אף אחד לא מוציא הגה. אני רוצה להיכנס פנימה, לשבת בפנים איפה שמוגן אבל זה לא אפשרי. אני צריך להיות עם הראש בחוץ, להשגיח על הנסיעה ולעורר אצל החיילים הרגשת ביטחון. אני רק מתפלל שלא יפגע בי איזה רסיס או ריקושט. אנחנו מתחילים לעלות על הרכס. האדמה מלאה בבולדרים. אני יודע שגלבוע הנהג לא בקיא בנסיעה בטוואי שטח שכזה. במה אני צריך להתרכז יותר? בהרים שמעלינו, שבכל רגע נתון יכולים להתקיף אותנו מהן או להתרכז יותר בנסיעה של גלבוע? להשגיח שהוא לא ייתן היגויי לא במקום ונפרוש את הזחל בתוך לבנון. אני מחליט לתת לו לנהוג בשקט. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה אותי מציק לו. לפעמים החיילים צריכים שקט. שיתנו להם לעשות את העבודה שלהם כמו שהם יודעים. אני פשוט אומר לו לסוע עם השביל. אני נותן לו להבין שאני סומך עליו. בסופו של דבר הנסיעה עברה עלינו בשקט. גלבוע התרגל מהר מאוד לטוואי השטח והנסיעה עברה עלינו באופן חלק. באמצע הדרך אני מבחין בחיילים שלנו. לא יודע מאיזו יחידה. חירניק"ים. אני מורה לגלבוע לעצור. אני יורד מהטנק, פותח את המסדרון האחורי ומוריד להם אוכל ומים. אני נותן להם קצת ממתקים שהבאנו איתנו מהארץ.
אנחנו מגיעים לרכס שקד וחונים שם.
תפקידנו הוא לחפות על כוח של הפלוגה שנכנס למרון-אראס. אנחנו עולים לעמדות אש, יורים. הצוות פועל היטב. אנחנו עולים, אני מאתר את המטרה הבאה וירוד חזרה למחסה. מכוון את התותח לאיזור המטרה ומורה ליאיר התותחן להזין את הטווח מאיתנו למטרה אל המחשב. מתחילים לעלות בחזרה לעמדת האש, בוריס הטען טוען את הפגז, מגיעים לעמדת האש ועוצרים. גלבוע מחיל לספור. יאיר מאתר מהר את המטרה, 5 שניות... מכוון ויורה. תוך כדי שאני מסתכל אם המטרה הושמדה גלבוע מתחיל בנסיעה לאחור. זה עובד טוב. מהר. לא יותר מ-10 שניות כדי שלא יספיקו לכוון ולירות עלינו. אני מורה לגלבוע לצעוק בקשר כל 5 שניות, ואם הוא מגיע ל-15 שפשוט ייסע אחורה. 15 שניות זה נצח.
לידיינו טנק מחטיבה 401. מיד מבינים שהמפקד שם חסר ניסיון. הוא פשוט לא מקשיב. הוא חושב שאם בבסיס ההכשרה לימדו שאפשר לשהות בעמדת אש 40 שניות אז זה מה שהוא יעשה. הוא לא הפנים שתורת ההדרכה נכתבה לפני שלושים שנה. האוייב השתכלל מאז. הוא עולה לעמדת אש, ותוך 20 שניות פוגע בו טיל. אני לא יודע כמה נזק נגרם אבל מהר מאוד אני רואה את ארבעת אנשי הצוות יוצאים מהטנק ובורחים. אני שם לב שהם ברחו בלי הנשקים שלהם. הסמג"ד שלי אוסף אותם, דוחס אותם בטנק שלו ומחזיר אותם לארץ. אני לא יודע איך הוא נסע עם שבעה אנשים בטנק אבל זה בטוח לא היה נוח. החיזבאללה המשיך לירות על הטנק הנטוש עד שהסמג"ד שלי חזר עם D-9 וגרר אותו חזרה לארץ.
הבוקר עולה. עברנו לילה ראשון בתוך לבנון. צריך לעשות מעשה שככל שהיה חשוב בעיני, כך היה גם מעשה אווילי ומשוגע. יאיר עובר לעמדה שלי לשם תצפית בעוד שבוריס ואני יוצאים מהטנק, חמושים בפטיש 5 קילו ומתחילים לדפוק על הזחל. הפחד לפרוש זחל בלב לבנון ולהפוך למטרה נייחת גובר על הפחד לצאת מהטנק. אנחנו מסיימים לעבור על כל הזחל במהירות וחוזרים מהר כל אחד לתאו.
ככה עוברים הימים. לא צחצחנו שיניים כבר יותר מדי זמן, בטח שלא מדברים על מקלחת.
גלבוע בקושי עשה פיפי. הוא סגור לבדו בתאו. ללא יכולת לקום מהכיסא שלו הוא מעדיף להתאפק. כנראה שמותך תא הנהג בלתי אפשרי להשתין לתוך בקבוק פריגת ריק כמו שאנחנו עשינו. מנסים לעודד אחד את השני. שרים שירי הוואי, מדברים כאילו אנחנו בחו"ל, מספרים בדיחות. הכל כדי להרים את רוחינו.
זה היום הרבעי שלנו בתוך לבנון. אלה היו הארבעה ימים הכי מפחידים בחיים שלי. החירניקים שהיו איתנו מצאו מכשיר קשר של החיזבאללה ושלחו אותו למודיעין. פתאום אנחנו מקבלים הודעה בקשר לזוז אחורה. המודיעין שמע שהחיזבאללה זיהה אותנו ושהטיל שירו עלינו כבר באוויר. גלבוע מכניס לרוורס ונסע אחורה, ואז ראינו את הפיצוץ. בדיוק באותה הנקודה בה עמדנו לפני שניות אחדות. האדמה התהפכה. נראה לי שרק אני וגלבוע ראינו את זה. הסתכלתי לשמים ולא יכולתי להאמין. מרגע שקיבלנו את ההודעה ועד הפיצוץ עברה אוליי חצי דקה. הסתכלתי מלמעלה על תא הנהג. גלבוע יושב שם, בחושך. אני רוצה לדבר איתו אבל אין לי מילים. איך אומרים למישהו תודה על מעשה כזה אני לא יודע. מה גם שאני בטוח שהוא יושב עם עצמו עכשיו ולא מקשיב לכל דבר אשר קורה סביבו. אני מעדיף לשתוק ולתת לכל אחד לעכל לבדו את מה שאירע.
זו לא הייתה הפעם היחידה שגלבוע הציל אותנו. במשך כל אותם ימים הצלחנו לירות ולהתחמק מטילים שנורו עלינו, חוץ מפעם אחת. עבדנו בידיוק באותה התרגולת, רק שהפעם לא היינו מהירים מספיק. בעת הנסיעה אחורה שמענו פיצוץ. פיצוץ כל-כך חזק, אותו פיצוץ שנשמע לאחר ירי שלנו. הכל נהיה שקט. אף אחד לא דיבר. הרצתי את כל התרגולת מהתחלה בראשי. עולים, מזהים מטרה ויורדים. מזינים טווח, טוענים פגז. עולים לעמדת אש, יורים ונוסעים אחורה. אלא שעכשיו היה עוד פיצוץ. יכול להיות שפלטנו פגז? אני מסתכל על הקולוסים,עקבות הטנק, שהשארנו ולא רואה שום סימן לירי לעבר האדמה. אני מבין שפגעו בנו. אני שואל וכולם אומרים שהם בסדר. הטיל פגע בנו בחזית הטנק אבל אף אחד לא נפגע.
פעם אחת זיהינו בדיוק מאיפה ירו עלינו והצלחנו להתחמק מהטיל. עלינו חזרה לעמדות וירינו לאותה נקודה. מאז לא ירו עלינו משם.
בליל היום הרביעי, קיבלנו פקודה לחזור לארץ. כל הנסיעה חזרה דיברנו על הדברים שאנחנו עמודים לעשות עם הכניסה לארץ. מקלחת חמה, להתקשר לאמא, לצחצח שיניים. גלבוע אמר שהדבר הראשון שהוא יעשה כשהוא ייצא מהטנק יהיה להשתין. איך שהגענו לצומת ישן חדש-הצומת בה כל הגדוד התארגן מחדש לאחר שהמפקדה באביבים ספגה פגיעות ארטילריות, איתרתי את השירותיים הכימיים וכיוונתי את גלבוע לשם. החנינו את הטנק ממש עליהם וגלבוע קפץ החוצא ורץ להשתין. לא ראיתי חיוך כזה כמו שלו כבר הרבה זמן.
כל הגדוד היה בצומת. טנקים, משאיות עם תחמושת, פשוט כל הגדוד. חלק עובדים על הטנקים, חלק יושנים באיזה חור שמצאו. הרבה מעשנים ומגלגלים חוויות.
התחלנו לעבוד על הטנק. ככה זה בשריון-איך שנגמרת הפעילות המבצעית מתחילה העבודה האמיתית. דפיקות על הזחל, בדיקת הבק"ש, טיפול לתותח. איך שהשמש זרחה הצטרפו אלינו החוליונרים לעבודה. תוך מספר דקות הם החליפו לנו את כל החלקים שנהרסו מהטיל היחידי שכן פגע בנו. החוליונרים אמרו שלפי מקום הפגיעה, אם גלבוע היה נהג קצת פחות טוב, או פחות ערני הוא לא היה זוכה לנוהג יותר. מקום הפגיעה היה בקו מקביל לראש שלו, רק לפניו.
אחרי העבודות הלכנו לישון מעט. לאחר משהו כמו שעה התעוררנו לרעש של טנק נוסף שהגיע לצומת. הטנק של פרנס. רק הוא ורוסלאן הנהג יצאו ממנו. התותחן והטען נפצעו והם כבר פונו לבית החולים בנהרייה. כששאלתי מי היו הטען והתותחן פרנס אמר לי שאלה היו אור וכרמל. אור היה התותחן האישי שלי במשך מספר חודשים. הטיל חתך לו את שתי הרגליים.

אמרו לנו שהטנק צריך להגיע לתל השמור לטובת טיפול רציני כדי לחזור לכשירות ולכן עלינו להוציא ממנו כל הזיווד שבפנים. הסתכלתי על כל החיילים שהיו באותה עת בצומת ומיד הבנתי שאני לא מסוגל לבקש מאף אחד להיכנס לטנק. החלטתי לעשות זאת בעצמי. נכנסתי פנימה ולא האמנתי שטנק יכול להיראות ככה. כל הרצפה הפכה לאדומה ודביקה, וריח הדם היה חירף מאוד. ריח של בשר חרוך היה באוויר. בשר שעד לא מזמן היה חלק מחבר שלי. אני מתחיל להוציא זיווד החוצה. כשסיימתי יצאתי מהטנק והייתי מלא בדם וריח של ריקבון. המשימה הבאה שלי הייתה למצוא סרבל נקי. התאמצתי כל כך שלא להקיא.
המשכנו לעבוד על טנק שלנו. עד שסיימנו את כל העבודות כבר היה מוצאי שבת. קיבלתי פקודה לקחת את הצוות שלי ולנסוע על זחלים עד לאוגדה שיושבת בבירנית. עלינו על הטנק יאיר התותחן, בוריס הטען, גלבוע ואני והתחלנו בנסיעה. עשינו עצירה קטנה ביער ברעם לטובת טיפולים ושינה. הנסיעה על הכביש פשוט הורסת את הזחל. אחרי שסיימנו עם הזחל הלכנו לישון לכמה שעות ולאחר מכן המשכנו בנסיעה.
הגענו ביום ראשון בבוקר לבירנית ואחרי שהתמקמנו חזרנו לעבודות על הזחל. כל חצי שעת של עבודה עלינו לעמדות וירינו 2-3 פגזים לעבר לבנון. זאת הפעם הראשונה שאני נמצא בבירנית ואין לי מושג על מה אני יורה, אבל העיקר לירות. שהחיזבאללה ידעו שיש שם טנק שיורה עלים בלי הפסקה. תוך כדי עלייה לעמדות אני מנסה לאתר נקודות חשודות ולירות לשם. הערב יורד ואני הולך לחמ"ל כדי לבדוק אם יש איזהשהם חדשות. אני מוצא שם עיתון ואני פשוט לא מאמין למה שכתוב בכותרת. לוחם מסיירת אגוז, רפנאל מוסקל, נפל בקרב בבינת-ג'בייל. רפנאל היה חבר ילדות שלי מהיישוב. אני מרים טלפון הביתה ושואל את אבא שלי מה קרה לו. אבא אומר לי שרפנאל נפל והם לא רצו להגיד לי כדי שזה לא יפריע לי לבצע את המשימות שלי. הוא ידע שיש לי דברים אחרים לדאוג להם.
הוא אומר שההלוויה הייתה גדולה ויפה ושאני אשכח את זה כרגע ואתרכז בדברים שאני צריך לעשות. אני מנסה לשכוח את רפנאל ואני נזכר בשלומי, גדי, יניב, ואלכס- החברים שלי שעלו על מטען בניסיון למונע את החטיפה. אני מנסה לשכוח ואני נזכר באור בר-און, התותחן שלי למשך המחזור שאיבד את שתי הרגליים בקרב. לפחות עכשיו הוא יהיה בבית ויוכל לחזור לנגן בגיטרה עם הלהקה שלו.
כבר 9 בערב. אני שולח את הצוות לאכול ואני עולה על שכפץ וקסדה, לוקח את העכבר ועולה רגלית לעמדות כדי לראות איך השטח נראה בלילה. אני צריך להיות בטוח לאן אני יורה בלילה. אני נמצא במיקום גיאוגרפי כזה שאם אטעה ולו בקצת בכיוון הירי אני עלול לפגוע ביישובים יראשלים. אני מגיע לעמדת הטנק ומתחיל לסרוק את השטח. מנסה לאתר עצמים חשודים.
אני זוחל למעלה, מנסה לחשוף כמה שפחות מגופי. אני סופר בלב שלושים שניות וזוחל חזרה למטה. אני סוטה כמה מטרים ימינה או שמאלה ועולה חזרה למעלה. מסביב נשמעים פיצוצים. השמים כתומים. עד היום, כשאני בכבישים בשעות חשוכות, ואני רואה מרחוק הילה של פנסי תאורה אני נזכר בזה ומתמלא פחד.


אני זוחל למעלה ולמטה מספר פעמים. עד שאני אתמצא בשטח ברמה הגבוהה ביותר.
אני עולה בפעם האחרונה לתצפית. מסיבה שאינה ידועה לי אני כבר לא זוחל אלא הולך כפוף. פתאום נשמע בום גדול. זהו, שקט. אני רואה שחור. אני לא מרגיש כלום, לא רואה כלום ולא שומע כלום. לוקחות לי מספר שניות להתעשת ואני מוצא את עצמי על האדמה. אני מרגיש שהיד שלי נמצאת בתוך שלולית חמה ודביקה. אני מרים את ראשי. השמים השחורים נטולי הכוכבים שראיתי מתחלפים בצבע כתום. הכתום של הקרבות שמתחוללים בתוך לבנון. אי מתחיל להרגיש משהו ביד שמאל. לא כואב, מעיין גירוי מעצבן שכזה. אני מסתכל ורואה שהיד שלי נמצאת בתוך שלולית של דם. אני מבין שירה בי צלף ואני מתחיל להשיב אש. אני לא יודע לאן אני יורה אבל אני פשוט יורה-העיקר להוריד ראשים. אחרי שניים שלושה כדורים אני קם על הרגליים ורץ אל הטנק. תוך כדי ריצה אני צועק לצוות שיעלו לטנק ויתכוננו לירות. עד שאני מגיע כל הצוות כבר בפנים. אפילו בוריס הגיע לפניי. בוריס- בחור גדול ממדים ואדיש בצורה שלא תתואר מצליח להשיג אותי אל הטנק והוא כבר שם פגז בקנה ומחכה עם עוד אחד ביד. עד שיאיר יפעיל את הארטישוק, אמצעי לראיית הלילה של התותחן, אני מדווח בקשר שאני פצוע.
תוך שנייה עולה מולי צורי המ"פ שלי: "9 ציחור, כאן קודקוד אבץ מה קרה עבור". "כאן 9 ציחור, קבל כי ירו בי ביד, אני בסדר ועולה לעמדות". "כאן קודקוד קיבלתי, אני בדרך אליך". אני לוקח מיאיר תחבושת אישית וחובש את עצמי.
אנחנו עולים לעמדות ומתחילים לירות לעבר כל השלוחה שמולנו. עולים ל-15 שניות, יורים ויורדים. עולים עוד פעם ויורדים. ככה שוב ושוב. בינתיים מחכים לי מאחורה הפינוי הרפואי והמ"פ הגזרתי.
המ"פ הגזרתי עולה מולי בקשר ואומר לי לחדול ירי ולהגיע אל הפינוי. אני עונה לו שייתן לי לעשות את העבודה שלי עד שהמ"פ שלי מגיע להחליף אותי. הוא ממשיך בשלו ואני בשלי. איך אני יכול להתפנות ולהשאיר את הצוות שלי ללא מפקד?
לאחר כ-20 דקות של לחימה בהם ירינו קצת יותר ממה שירו עלינו מגיע צורי ומחליף אותי בטנק.
אני עולה לאמבולנס ומפנים לביה"ח בנהרייה. אני מספיק להקשר לאמא שלי ומודיע לה שנפצעתי אבל הכל בסדר ומנתק. בשלב הזה או שאני מאבד את ההכרה.
הורי מתקשרים לעמית ואומרים לה שנפצעתי והם יוצאים לנהריה להית החולים. תוך כדי בכי היא משיבה שהיא נוסעת איתם. אמא שלי מסרבת. נהריה מופגזת מתחילת המלחמה והיא לא רוצה שעמית תבוא, למקרה שיקרה משהו. אבא של עמית מתעורר משמע הבכי שלה, ואומר לה שהוא ייקח אותה. שהם ייסעו ביחד. בסוך הורי מסכימים והם אוספים אותה ויוצאים לצפון. כשהם מגיעים לחיפה עמית צריכה להתפנות. היא כבר לא יכולה להתאפק. אבא שלי עוצר בצד, עמית יוצאת ועושה את מה שהיא עושה כמה שיותר מהר, לפני ששוב תישמע אזעקה והם ממשיכים בנסיעה.
התעוררתי בבית החולים בזמן שאבא שלי מקלח אותי. אני עוד חלש אחרי הניתוח ואני לא מצליח להרים את הראש. אני מביט למטה על הרגליים היחפות שלי. הזרם שוטף אותי ואני רואה את המקלחת מתמלאת בחול. אני מסתכל על הגוף שלי ורואה חול ופיח ניגרים ממנו ישר לפתח הניקוז. אבא משפשף לי את הפנים. מוריד את כל הלכלוך שנגבר לי לזקן. איך שנגמרה המקלחת אני מאבד שוב את ההכרה. הכרתי חזרה אליי כשהייתי כבר במיטה שלי. אני פותח את העיניים ורואה את אבי, אמי ועמית. אני מסתכל עליהם ושואל אותם אם הם משוגעים? למה הם באו? כל תושבי הצפון ברחו למרכז ולדרום והם עלו על האוטו והגיעו לפה. על עמית בכלל כעסתי. ההורים שלי היו חייבים לבוא. אבל היא, למה? תישארי בבית. למה את באה למקום כזה? כל-כך קרוב למלחמה.
אמא אמרה לי שכשהיא ראתה אותי היא הייתה בטוחה שאני כולי שרוף-הייתי שחור מפיח ועם ריח של ריקבון. היא ישר בדקה לי את האצבעות בידיים וברגליים, לוודא שהכל שם ולא חסר איזה חלק. אחרי המקלחת נראיתי שוב כמו בן-אדם. בערך.
בבית החולים פגשתי את ירוסלביץ'. עוד מפקד בפלוגה שנפצע יום לפניי. ירוסלביץ' נפצע במוצב נורית-מוצב שכן לבירנית.
בבוקר ראיתי בדיוק איפה אני נמצא. כל בית החולים ירד למרתף מחשש לנפילות הקטיושות. כל המאושפזים שוכבים ביחד בצפיפות. אמא שלי אמרה שהם לא משאירים אותי שם והעבירו אותי לאסף הרופא שבראשון.

כאן סיימתי את חלקי במלחמה. נפצעתי ב-23 ליולי. את שאר המלחמה ראיתי דרך מסך הטלוויזיה שבבית החולים.
פתאום מקבלים ראייה יותר כללית ורחבה על מה שהולך בצפון.
שכבתי באסף הרופא. כל יום מגיעים מבקרים. כולם רוצים לדעת מה קרה, אבל לא בא לי כוח לדבר על זה. "מה קרה?" "נפצעתי". "איך זה קרה?" "קרה". אני נותן תשובות-לא תשובות. מה זה משנה איך זה קרה? קרה וזהו. לא צריך להרחיב יותר מידי בנושא.
עמית מביאה לי ספר. שלא יהיה לי משעמם. ספר של מיכה בן ארי קפוסטה בשם "לא כל כדור הורג". מה שנכון נכון...
היד כואבת לי. אני בקושי מזיז אותה, אבל מאיזושהיא סיבה אני לא מוכן לקחת משכחי כאבים. אני בולע את הכאב. כל יום מגיעים פסיכולוגים וקבנ"ים אליי. אני לא רוצה לדבר איתם. לא רוצה לדבר עם אף אחד. רוצה להיות עם עצמי וזהו.
צורי המשיך לפקד על הפלוגה שלנו בגבורה. בכלל, כל הגדוד שלנו תפקד מצויין והיה שותף לכל המהלכים ההתקפיים במלחמה, מלבד המבצע שבסולוקי. אני הייתי הפצוע האחרון של הגדוד. הגדוד שלנו ספג ארבעה אבידות ביום הראשון, עוד מספר פצועים, אבל מה-23 לחודש יולי ועד לסוף המלחמה הגדוד רק חיסל מחבלים מבלי לספוג כלל. הטנק שלנו, הטנק הישן, ששאר חטיבות השריון לא מאמינות בו הוכיח את עצמו. מבחינה מספרית, חטיבה שבע הייתה החטיבה עם הכי פחות נפגעים, גם חיילים וגם כלים, למרות שהובילה גם פעולות קרקעיות בלבנות וגם בעזה. משהו שמעורר גאווה להיות שייך.
בסוף המלחמה החליטו לשחרר אותי מבית החולים.
חזרתי לפלוגה א' בגדוד 82 שבחטיבה 7...

 

ניר שוורץ
לבנון 2006
----------------------------------------------------------------------------------------------------------

  נושא ההודעה שם השולח שם העמוד תאריך ניהול
Not Confirm המחשבות שקד גוטמן
(IP: 46.117.179.244)
ניר שוורץ 25/02/2011 ערוךפרטים מלאים
קראתי את הסיפור בעניין רב
בולע כל מילה בשקיקה אוסף עוד ועוד מידע על הסיפור
אני חושב שאין תגובות כי אף אחד לא באמת יכול להגיב על זה
אבל יש לי שאלה אחת..
בזמן המלחמה.. לאן נעלמות המחשבות ??
חושבים על משהו אחד ועושים משהו אחר
איפה הפחד ?
איך מסתגלים לזה ? לחושך לריח של האבק שריפה
לפחד המתמשך שכל רגע אתה יכול להיות ההרוג הבא

תודה רבה שחלקת והשקעת מזמנך לרשום פה..
אני ממש מעריך את זה !

 

 
התחברות לחברים



תאריך ושעה
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


FacebookTwitter

לייבסיטי - בניית אתרים