עוזי בן צבי

דף הבית >> סיפורים אישיים >> עוזי בן צבי

37 שנים חלפו והדברים כאילו היו רק אתמול


כאשר אני יושב וכותב את הדברים, היום הוא ה 18 לאוקטובר, בשעות הלילה שבין ה 17 ל 18 לאוקטובר, צלחה אוגדת ברן ועמה ניר בחטיבה 460, ואנוכי בחטיבה 217 את תעלת סואץ, בלילה רצוף הפגזות מצריות על ראש הגשר.
צלחנו את התעלה וכאשר עלה הבוקר בשעה 0500 לערך, מצאנו עצמנו בשדה התעופה של דור סוואר, משם יצאנו לתנועה אל תוך מצריים, עוברים את תעלת המים המתוקים, ואת פסי הרכבת שסלולה לאורכה.
אנחנו חוצים, ארבעה טנקים מגדוד 142 בפיקוד המג"ד נתן פירעם, ושלושת נגמ"שינו בפיקוד יקי חץ את מחנות דור סואר, רימון שנוחת על צריח הטנק שלפנינו הורג את מפקד הטנק, ואנחנו עוקפים אותו ופוגעים בצרור קצר במצרי שזרק את הרימון, הטנק ממשיך אחרינו ללא מט"ק, ואנחנו שועטים מערבה, 4 טנקים, אחד ללא מט"ק ועם גופה בצריח, ושלושה נגמ"שים, דוהרים מערבה....
אופס....היכן שארית הגדוד? והיכן שאר החטיבה?, הם נשארו מאחור, המצרים שהתעוררו מרעש הזחלים, חסמו את הציר שעבר במחנות, חסימה שנמשכה שעות רבות, ככה מצאנו עצמנו כוח בגודל של מחלקת טנקים, ומחלקת צנחנים על נגמ"שינו, דוהרים להם מערבה, לבד לגמרי....
לוקח למג"ד זמן לתפוס מה קורה, הוא פוקד עלינו לעבור סוללה שלפנינו, אנחנו במתחם ענקי, מלא במחפורות טנקים, והוא, נתן, המג"ד רוצה להמשיך ולרוץ, אם אפשר אז עד לוב...
אנחנו מטפסים על הסוללה כמו שכתוב בספרים, מורידים אנטנות ועולים לעמדת תצפית, אני יושב מקדימה בעמדת הנהג, מציץ ראשון קדימה, ועיני חושכות, מולנו בטווח של בין ק"מ לשניים, עומדת לה חטיבת טנקים מצרית, שלמה, ניתן לראות את החיילים נעים בין הטנקים, מטבח שדה מעלה עשן, ונראה שהם לא מודעים כלל לנוכחותנו, שיחה קצרה בקשר עם המג"ד מורידה את האופציה של להמשיך מערבה אל מותנו הוודאי.

שיחה של המג"ד שאנחנו שומעים בקשר, מבהירה לנו שאנחנו לגמרי לבד, אנחנו מתפזרים בשטח ויורדים למחפורות הטנקים המצריות, בכול העת אנחנו מוציאים תצפית על הסוללה, שתגיד לנו מתי החטיבה הזו מתחילה לזוז קדימה, לעלות עלינו...בינתיים זה לא קורה, למזלנו, מכול מקום אנחנו מכינים את עצמנו לנפילה בשבי, ברור לגמרי שאם אלה יחליטו לעלות עלינו, הסיכוי שלנו לשרוד, הוא אפס, אז מכינים את החומרים לשרפה.

חולפות שעתיים ועצבינו המרופטים מ 12 ימי לחימה ועוד אחרי החילוץ בחווה הסינית, מתרפטים עוד, בינתיים מתחילה לרדת עלינו הפגזה ארטילרית, שכמותה לא ירדה עלי מעולם קודם לכן, ההפגזות המצריות והקטיושות, היו בטלות בשישים, אנחנו במחפורת ורואים את האדמה רותחת לידנו, טנק המג"ד לידנו חוטף פגיעה ישירה, אנחנו שומעים שהמג"ד נפצע, ושואלים מתי זה פוגע גם בנו, יקי המ"מ שולח אותי לזנק עם הנגמ"ש ממחפורת למחפורת כול פעם שהפגזים מתקרבים אלינו, כך זה נמשך, כשלוש שעות ללא הפסקה, לך תצא לפיפי או משהו אחר...
היה ברור לנו שהמצרים עלו עלינו, והניחו שהכוח הישראלי במקום גדול, עצום ורב הוא...
ההפגזה נמשכה, ואנחנו חיכינו לסיומה, היה ברור שברגע שהתותחים ישתתקו, נראה את הטנקים המצרים מסתערים, עלינו ודרכנו.
הסיפון של הנגמ"ש וכול הציוד האישי שהיה קשור מחוץ לנגמ"ש נוקב ככברה, כולנו חטפנו רסיסים, למזלנו לא כאלה שמחסלים אלא רק פוצעים, ידיו של החובש מלאו בעבודה.
לפתע הכול השתתק, הרמנו את פלג גופנו העליון מעבר לקירות הנגמ"ש, במקום לראות טנקים מצריים, אנחנו רואים טנקים שלנו מגיעים ממזרח, כבר כמעט שמחנו, אלא שטנקים אלו בחושבם אותנו למצרים, החלו לטווח פגזים עלינו, ניסיונות ליצור קשר עמם, כשלו, כופפנו אנטנה וקשרנו את הטלית של יששכר לקצה, זה כבר עשה את העבודה, והטנק הראשון שכבר איפס את התותח עלינו, עצר לידנו בחריקה...
חטיבה 217 ובראשה המח"ט התאחדה עמנו, השעה היתה 1600, הניתוק שלנו שנמשך שעות רבות, תם, מסתבר שאת ההפגזה שירדה עלינו, דווקא חטפנו הן מכוחותינו שהעריכו שהמתחם תפוס על ידי מצרים, והן על ידי המצרים שהיו בטוחים שחטיבה ישראלית שוכנת בו, בין לבין, נכתשנו אנו...
הערב שירד מוקדם, מוצא את החטיבה מתארגנת להעביר את הלילה הראשון על אדמת מצרים, הגדודים מתארגנים, מג"ד חדש מגיע להחליף אצלנו את המג"ד הפצוע שמפונה לאחור, יש לנו מג"ד חדש, גיא....
אנחנו מנערים את הציוד האישי ואלפי רסיסים נופלים מהשמיכות, פלגי האוהל ותרמילי התד"ל, הכול מנוקב וחסר כול ערך, מתארגנים לארוחה, מנות הקרב היו למזלנו בתוך הנגמ"ש, מגיעה מיכלית ואנחנו מתדלקים, ממלאים את המחסור בתחמושת, מצבור של כדורי קלשניקוב, מסדר לנו גם את התחמושת לנשק השלל, שרובנו כבר מצוידים בו, את העוזים של בה"ד 12, ורובי ה FN זרקנו לרצפת הנגמ"ש...
כמובן שנשלחנו לשמור על הטנקיסטים, הנגמ"שים התמקמו בנקודות אסטרטגיות, ואני, שלא ישנתי למעלה מ 24 שעות, צללתי בשינה טרופה, ישוב על כסא הנהג.....
בסך הכול יום אחד במלחמה שנמשכה מה 6 לאוקטובר 1973 והסתיימה עבורנו אי שם באפריל 1974, המלחמה לא תמה, אבל כאשר הלילה היה יורד, פחד המוות שהיה סביבנו כול הזמן במראות ובריחות, ושהיה סביבנו כול הזמן, לקח פסק זמן, בבוקר הוא היה נולד מחדש....
עוזי בן צבי
18.10.2010
 
התחברות לחברים



תאריך ושעה
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


FacebookTwitter

לייבסיטי - בניית אתרים