ספרות זולה

זו לא ספרות מחאה
ולא ספרות של חמאה

זו ספרות שסופרת
כמות לא נגמרת

של דם שניגר
כמו אין לו מחר

ותמצא לתפארת
כמות לא נגמרת

של דם שיגר
גם מחר

הילד מהחלום

הילד מהחלום, מבלי להכיר.
ניסה, את דרכו להאיר.
הוא גילה, למכביר.
כי לדבר יש מחיר.

הילד מהחלום, מנסה לזכור.
מנסה לגעת, מנסה לברור.
הילד מהחלום, מוצא.
רק בור, ועוד בור.

הילד מהחלום, רוצה,
אל האור.

והאור, של הילד מהחלום,
נותר מאחור. וזה המצב,
האור, נותר במוצב.

וכך, מבלי להכיר.
מגשש הוא את דרכו בעיר.

אולי מישהו יכיר.
אולי תהיה החלטה.
אולי יד יושיטו,
יוציאוהו מהעלטה.

עדיין בחושך,
מבלי להכיר.
הילד מהחלום,

ממשיך,
לשלם את המחיר.

נולד בארבע דקות במדבר

1400 . ענני מטוסים מתקרבים בטיסה נמוכה מכיוון מצריים.
1401 . אני מזהה בעיין את גלי המטוסים מתריעה, מתחילה ריצה לעבר הזחלמים.
1402 . משום מה מושמעת אזעקה של תקיפת א.ב.כ.
1403 . י.ב. נוחת בצריח בעמדת התותחן, במקום לירות מנסה ללבוש את המסכה.
1403 . אני מגלה שאין מפקד צוות, נעמד חשוף מעל הצריח במקומו של המפקד.
1403 . מטוסים בצלילה מעלנו, יורים רקטות לעבר הזחלמים שלנו.
1403 . י.ב. עדיין לא יורה. ממשיך להתעסק במסכה.
1404 . מספר רקטות פוגעות בזחלם שלנו.

אני שוכב על החול רחוק מהזחלם, אפוף תימהון וחם לי נורא.
בהילוך איטי, המוח שלי קולט את המראות שעיניי ראו במהלך המעוף מהזחלם.
הכול נראה כאילו דרך וילונות של אש. בסיום תהליך הקליטה אני חש את חבטת הראש בחול .

יש לי תחושה לאורך הגב והרגליים שאני שוכב בתוך שלולית חמימה.
אני מרגיש דקירות וצריבה בפנים, מנסה לפתוח עיניים וקשה לי נורא.
יש לי בעניים תחושת צריבה וכאילו שיש חול בתוכן.

פותח חלקית את העיניים. רואה מולי, בגובה שלי, פחית שמן ירוקה בוערת בלהבות אדומות. הרבה זמן אני בוהה בפחית הבוערת בחוסר הבנה מדוע אני שוכב שם.
מנסה לזוז ולהתרחק מהפחית הבוערת ולא מצליח.

אני מרגיש שהשלולית החמימה הפכה לדביקה ומחזיקה אותי במקום.
מצליח להניעה את העיניים ומגלה שאני נמצא בתוך מערה קטנה, עשויה משקי חול.
שולי הכניסה שלה אפופים בלהבות והם מצטמצמים ונסגרים עלי.

במעורפל אני מודע לכך שמשהו קורה בחוץ. נדמה לי שאני מבחין בתנועה כל שהיא מעבר לאש.
מדי פעם מגיעה אלי בגלים רחש הלהבות שסוגרות עלי. חם לי נורא וחסר לי אוויר.

לפתע אני מודע לכך שאני שרוי בשקט לא טבעי. אני מתחיל לצעוק חובש מורפיום.
מישהו נכנס דרך הלהבות ומושך אותי החוצה. אני ממשיך לצעוק חובש מורפיום.
החובש מגיעה ועושה תנוע של נעיצת מזרק בירך שלי.

מתחילה תקיפה נוספת של מטוסים מצריים. החיילים סביבי מתרוצצים לתפוס מחסה.
אני שוכב על החול, בתוך בועה של שקט. רואה את המטוסים, רואה את הפגיעות, את הפיצוצים והאש ומתחיל לצעוק על האנשים שמתרוצצים לעלות על הכלים ולהשיב אש.

הצעקות שלי החזירו את האנשים לכלים, הם התחילו לירות לעבר מטוס שהיה בצלילה לעברנו.
המטוס נפגע והתרסק על החול.

שמעתי מסוק, אמרתי לחברה שזה מסוק ישראלי. המסוק נחת, הכניסו אותי פנימה.
היה לי קר, בקשתי שמיכה ונהיה לי חושך.

ששים ואחת שנה למדינת ישראל
שלושים ושש שנה לחווה...
עצמאות שמחה לישראל,
מלחמה נוראה ללוחמי ישאל...

במת בידור מרכזית,זיקוקים באוויר.
שדה קרב מיותר,טנקים מתפוצצים...
מכים על ראשך בפטישי פלסטיק ענקיים.
יורים עליך מטווח אפס טילים...
מכוניתך מכוסית בחוטי שלג חגיגיים.
שמלים מחטיאים אותך ואת הצריח כבליהם אופפים...

שרים מלוא הפה שיר מזרחי סוחף.
פצועים זועקים לעזרה מגודל הכאב...
עשן מנגלים עם ריח בשר צלוי הינך שואף,
עשן טנקים שרופים בליווי ריח בשר חרוך לריאותיך שואף...
נדחפים להציל ולחלץ נקניקייה בלחמנייה.
זוחלים לחלץ שריונאי פצוע ממישורי החווה...

מחכים לסיום מפגן הזיקוקין המרהיב.
מסתתרים בתעלה מאימת הטילים הנורים מסביב...
מצפים למנחה שיציג את האומן הבא.
מחכים בתעלה לבוא החילוץ שעדיין לא בא...
האומן עולה לבמה ומתקבל במחיאות כפיים.
נגמ"ש החילוץ מגיע ועולים עליו קפוצי שפתיים...

נפגעים בדוחק למופע ומובאים לאמבולנס הקרוב.
מדממים למוות בשטח עד שנחלצים לתאג"ד הקרוב...
אומן אחר אומן עולה על הבמה.
חלל אחר חלל מכוסה בשקית ניילון ירוקה...

נגמרה החגיגה ומתפזרים הביתה בחיוך גדול.
נגמרה המלחמה ואצלנו רק מתחילה המלחמה בשכול...

פנים
פנים רבות לו לאדם.
באחת הוא צוהל.
בשנייה צל כבד את פניו מצל.
ביום בו כולם צוהלים בשמחה.
ימרר הוא בבכי נורא.
כשדמעות גיל זולגות בעניים.
ימרר הוא שבעתיים.
כשכולם עסוקים בלשמוח.
מרגיש הוא צורך לצרוח.
ורק עם שוך השמחה והגיל.
מתחיל הוא. טיפין טיפין,
להרגיש חרגיל.